זה היה השיעור הראשון שלי בקורס האנגלית במסגרת התואר השני באוניברסיטת בר-אילן, והמרצה ביקשה להתכונן לשיעורי בית. המטלה הייתה להציג בקצרה, בשיעור הבא, את שורשינו; לספר מי אנחנו, מהיכן אנו באים, ולהתייחס להיסטוריה של משפחותינו. שבוע שלם חשבתי על המטלה הזו. האם לספר לעמיתים שלי בשיעור מי אני ומהיכן משפחתי? דמיינתי את תגובותיהם הכעוסות על הצגת הנרטיב שלי. הזמן חלף במהירות ומועד השיעור הגיע. היינו בערך כעשרים סטודנטים, כולם יהודים, חלקם הגדול ציונים ודתיים, ואני הסטודנטית הפלסטינית היחידה. הקשבתי לכל סיפוריהם על ההיסטוריה של משפחותיהם, על רדיפתם כיהודים, הקשבתי לסיפורים של כולם. והגיע תורי לספר מהם שורשיי.
אחרי התלבטויות רבות ביני לבין עצמי החלטתי לספר מי אני בלי חשש. הרי הקשבתי קשב רב לכל הסיפורים, ועתה הגיעה השעה להציג את עצמי ולהשמיע את קולי. אני זוכרת היטב את מילותיי:
אני תוויבה, בת 27, עברתי מצפון הארץ לגור במרכז הארץ. היום אני גרה בקרית אונו. משפחתי מתגוררת בכפר אבו-סנאן בצפון, קרוב לנהרייה. אבי ומשפחתו גורשו מהכפר א-סמיריה בשנת 1948. סבא שלי מצד האב החליט, על הגבול הלבנוני, לחזור לבדו, בלי האחיות שלו שהמשיכו את דרכן ללבנון. סבא לא הצליח לחזור לכפרו ונמלט לאבו-סנאן, ומשפחתה של אמי גורשה מכפר כויכאת ועברה לאבו-סנאן. חלק מקרובי המשפחה, כמו דודים ודודות מצד האב והאם, גורשו ללבנון, ומשם התפזרו ברחבי העולם הערבי למדינות כמו קטר, ירדן וסוריה. אחרי שנת 1948 נבנה על אדמות א-סמיריה יישוב חדש בשם לוחמי הגטאות, ועל אדמת כויכאת נבנה המושב בית העמק. שרידים רבים עדיין קיימים בשני המקומות, כמו בתי הקברות שבשניהם קבורים הסבים שלי, מסגד בא-סמיריה ובית הספר בכויכאת. עד היום קוראים לנו בכפר אבו-סנאן משפחת א-סמראוי, על שם כפרנו המקורי. אני לא מכירה את קרובי המשפחה שלי שגורשו ללבנון, וכמובן לא את כל האחרים שבשאר העולם הערבי. סבא שלי מצד האב הוא היחידי שנשאר כאן במלחמת 1948. לכן משפחתי היא משפחה קטנה מאוד, יחסית לשאר המשפחות הערביות. אך כל בני משפחתי, אבא ואמא והסבים והסבתות, נולדו כאן".
מיד עם תום דבריי קפץ אחד הסטודנטים ואמר: "את הכי ישראלית כאן". עניתי לו: "אני לא מבינה מה זאת אומרת ישראלית. אני מספרת לכם על השורשים שלי לפי מספר דורות, שנולדו בארץ פלסטין". רוב האנשים שהיו בשיעור התקוממו נגדי, עד שהמרצה התערבה והשתיקה את כולם. אחת התגובות מהסטודנטים הייתה "את לא רוצה להיות ישראלית? אל תגידי שאת פלסטינית!". המרצה ניסתה לסיים את הדיון כמה שיותר מהר, כי הפרצופים של הסטודנטים מסביב התחילו להשתנות ממצב של רוגע ושלווה למצב של מחאה. אבל לא הייתי יכולה לאמץ סיפור אחר. לכל אחד ואחת מהסטודנטים שישבו בשיעור היה משהו משותף, אבל הסיפור שלי היה יוצא דופן. כולם סיפרו את סיפוריהם ללא צנזורה עצמית, וכל אחד הציג את הנרטיב שלו בדיוק כפי ששמע אותו ממשפחתו. גם אני התנהגתי כמותם: הצגתי את הנרטיב שלי מבלי לעדן אותו, בדיוק כפי ששמעתי אותו ממשפחתי. סיפורי הסתיים עם תום השיעור, אך העונש היה כבד מאוד והתבטא בדחייה חברתית עד סיום הקורס. הסתבר לי שאני יכולה להתקבל חברתית, אך בתנאי שאתנער מהערביות שלי ומהנרטיב שלי.
הסיפור הספציפי הזה התרחש לפני כשלוש שנים, אך סיפורים דומים לו ממשיכים להתרחש עד היום.
ריבוי המקרים הגזעניים שנתקלתי בהם באוניברסיטת בר אילן דחף אותי לחקור את חוויתם של צעירים פלסטינים משכילים העובדים כאנשי מקצוע בארגונים יהודים-ישראלים. ביקשתי להתמקד בדרך שבה סובייקטים המשתייכים לקבוצות הסובלות מסטיגמות מפרשים את חוויות עבודתם בהקשר למציאות חייהם, מתוך הבנה והכרה כי חוויות אלה מורכבות וייחודיות בארגונים עם רוב יהודי ומיעוט ערבי-פלסטיני. מאחר שאוכלוסיית המחקר, שעליה נמנו עשרים אנשי מקצוע, עובדת בארגונים שפתחו שעריהם לערבים, ביקשתי לברר האם קיימים מימדים סמויים של גזענות במפגש זה. מספר שאלות מרכזיות עמדו בבסיס המחקר שלי: כיצד אנשי מקצוע ערבים בארגונים יהודים חווים את זהותם בחיי היומיום? מהם הרגשות, תחושות הערך העצמי והענקת המשמעות הנלווים לתהליך ההגדרה העצמית שלהם, לחוויותיהם ולמעשיהם? האם הם חווים נראוּת או גזענות? מהן האסטרטגיות שהם מפתחים להתמודדות עם גילויי גזענות?
ביחס להגדרה עצמית נוכחתי לגלות כי נשות מקצוע ערביות, יותר מאנשי אנשי מקצוע ערבים, הדגישו באופן מיוחד את המרכיב הלאומי ואת השייכות לעם ולתרבות הפלסטינית. הנשים הדגישו את המרכיב הפלסטיני כאחד החלקים המשמעותיים ביותר בזהותן החברתית. הגברים, לעומת זאת, המעיטו מהדגשת המרכיב הפלסטיני, והסתפקו בהדגשת המרכיב הלאומי. הצעירות בנות הדור השלישי שימרו את הפלסטיניוּת בראש מרכיבי זהותן, לרוב לאחר המרכיב המגדרי שלו ייחסו חשיבות גדולה. הגברים, לעומת זאת, לא ייחסו כלל חשיבות למרכיב המגדרי. הדבר עולה בקנה אחד עם ממצאים העולים ממחקרים אחרים כי נשיוּת היא זהות נראית יותר מגבריוּת. יתר על כן, נשות מקצוע ערביות אף הגדירו את עצמן הגדרה פוליטית וביטאו תודעה פוליטית ביקורתית. ממצא זה הולם ממצאים אחרים בעולם על מגדר, אתניות וגזע: נשים מגלות תודעה אתנית גבוהה יותר ונוקטות פרקטיות אתניות רבות יותר.
אנשי מקצוע ערבים בארגונים יהודים-ישראלים חווים קשיים בהיבטי הגדרתם העצמית, ריבוי ופירוק זהויות, ובעיקר צורך להתאים את עצמם לקהל ולתנאים ספציפיים. השאיפה לזהות חברתית חיובית מתנגשת, למשל, עם הבלטת השתייכותם ללאום הערבי הפלסטיני בנוכחות קבוצת הרוב, שמחיר חברתי בצדה. קונפליקט זה מחולל עיסוק פנימי קבוע ועומס קוגניטיבי רגשי יומיומי בשאלת הזהות העצמית. רפלקסיביות קבועה זו עלולה להתיש את הפרט וליצור מצב של תסכול.
מחקרי מעלה כי ה"שקט התעשייתי" – השתיקה או ההשתקה – של אנשי מקצוע ערבים הוא קריטריון מרכזי, אולי אף תנאי, לאי-הדרה חברתית גלויה מצד אוכלוסיית הרוב היהודי. הם אינם יכולים לבטא את עצמם באופן גלוי, ומתקשים להביע התנגדות לביטויים גזעניים, לבטא עמדות פוליטיות ולהבליט את הזהות הערבית הלאומית. כל זאת כדי להימנע מדחייה חברתית מצד עמיתיהם ומעסיקיהם היהודים. בני משפחתם של אנשי המקצוע הערבים מודעים לכך, ומתוך דאגה ליקיריהם הם מציעים להם, לעתים תוך הפעלת לחץ, שלא להביע דעות פוליטיות במרחב של מקום העבודה.
נַסִים, שעובד בחברת הייטק ישראלית, סבור כי במקום העבודה שלו לא מקדמים עובדים ערבים בגלל השתייכותם הלאומית. עם זאת, לאורך כל הראיון שערכתי אתו הוא הכחיש בעקשנות את קיומה של גזענות, והדגיש כי "באמת הכל טוב, לא מרגיש שונה". אולם המשפט האחרון שאמר לי היה בזו הלשון: "תקשיבי, מי שרוצה לעבוד כאן, אני או כל אדם אחר, יהיה חייב להתנתק מכל דעותיו הפוליטיות ולכל מה שקשור לקונפליקט הערבי הישראלי. פשוט לזרום עם הדברים בלי לערער, ולא להזכיר את קיומה של המציאות הזו".
