פעילים, פוליטיקאים, אינטלקטואלים ואנשי ציבור רבים נמנים על המחנה הפוליטי המזוהה כ"שמאל ציוני", זה הדוגל בחלוקת המרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן לשתי מדינות לאום, האחת ליהודים והשניה לערבים. הביוגרפיה המיוחדת של שאול אריאלי הופכת אותו לתקווה הגדולה של המחנה הזה. הוא איש צבא לשעבר, בעל נסיון עיוני ומעשי עשיר בסוגיית הגבולות במו"מ הישראלי-פלסטיני, מומחה לגיאוגרפיה ולדמוגרפיה של הגדה המערבית, ולא בוחל בעימות גלוי עם מְתַחזקי הכיבוש בממסד ומחוצה לו. מעל הכל, הוא מנהל מאבק ציבורי הירואי, לעתים מול קהלים עוינים או, גרוע מזה, אדישים, במטרה לשרש מהשיח הציבורי את מה שהוא מגדיר כדיכוי תודעתי מצד הימין המתנחלי.
אריאלי היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה ואחראי על פינויה של הרצועה והעברתה לרשות הפלסטינית בשנת 1994. לאחר מכן שימש כסגן המזכיר הצבאי לשר הבטחון ולראש הממשלה, עמד בראש המנהלה להסכם הביניים בגדה המערבית תחת ראש הממשלה המנוח רבין ובראש המנהלה להסדר הקבע תחת ראש הממשלה ברק. לאחר שסיים את תפקידיו הממלכתיים הפך אריאלי לפעיל בולט בקידום הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. הוא היה אחד מיוזמי "הסכם ז'נבה" ומוביליו ורכש לעצמו, בעבודה קשה, מומחיות יוצאת דופן בסוגיית הגבולות וההתנחלויות. הוא מקדיש זמן רב, לעתים בהתנדבות, להרצאות וסיורים לעיתונאים, מפלגות ופעילים פוליטיים משמאל ומימין, עובדי מדינה והציבור הרחב, שבהם הוא מציג לעיניהם את מציאות הכיבוש בגדה המערבית ואת הדרכים לסיימו בהסדר עם הפלסטינים.
הקריירה הצבאית-ממלכתית של אריאלי אינה משמשת לו אצטלה "מקצועית", א-פוליטית כביכול, שבחסותה הוא משדר לציבור, בזהירות, עמדות יוניות. נראה שקבוצת ההתייחסות שהוא מחוייב אליה היא בראש ובראשונה השמאל הציוני ורק לאחר מכן הממסד. בניגוד לרבים מחבריו, למשל, הוא לא מהסס לאתגר את מערכת הבטחון בפומבי, לחשוף את השיקולים הפוליטיים (בשונה מהבטחוניים) שלה ושל המדינה בגדה המערבית, להתעמת עם הצבא בדיונים בבג"ץ על תוואי גדר ההפרדה, ואף לבקר קשות את פעילות הצבא וקציניו בשטחים ולהגן על ארגונים כ"שוברים שתיקה", דברים שאנשי שמאל בעלי רקע צבאי-בטחוני לרוב נמנעים מהם. במילים אחרות, אריאלי מאוורר את הכביסה המלוכלכת של הכיבוש בראש חוצות ועומד חשוף בצריח. אלא שבניגוד ל"מחבקי עצים" מהשמאל, קשה לימין לתקוף בשיח הציבורי מח"ט ומזכיר צבאי לראש הממשלה לשעבר. אני מאמין שזהו הדבר שהופך את אריאלי לתקוותו של השמאל הציוני בזירה הציבורית והפוליטית. אם אנשי צבא ובטחון בכירים לשעבר ינהגו כמותו אולי עוד תהיה תקומה למחנה הזה, ואולי הוא יצליח לחזור לעמדות ההנהגה שמהן הודח, והפעם בכוחות מחודשים ועם חזון ברור ואמיץ יותר.
אריאלי, מחבר פורה של כמה ספרים ומאות מאמרי עמדה וניתוחים, סיכם לאחרונה את הידע והנתונים שאסף על הסכסוך בספר אחד, "גבול בינינו וביניכם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרכים ליישובו" (ספרי עליית הגג והוצאת משכל, 2013). הספר עוסק בהרחבה בכל אחת מסוגיות הליבה – הגדרה עצמית, גבולות, טריטוריה והתנחלויות, בטחון, ירושלים ופליטים. בכל אחת מהן חוזר אריאלי לשורשי הסוגיה וסוקר את גלגוליה ואת הנסיונות ליישבה בסבבי המו"מ השונים בין ישראל לפלסטינים. הספר רצוף מפות, עובדות ונתונים, ויש בו מידע רב ערך למי שאינם מצויים בכל פרטי הסכסוך ורוצים להכיר את שורשיו, את הפערים ומרחבי הגמישות בין ישראל לפלסטינים, ואת פרטיו של פתרון "שתי מדינות לשני עמים" שבו תומך השמאל הציוני. מועילות במיוחד הן המפות, התרשימים והטבלאות שבהן מסכם אריאלי את התפתחות עמדותיהם של הצדדים בסוגיות השונות.
בספר נמנע אריאלי בדרך כלל משיפוט ערכי. הוא סוקר את עמדות הצדדים, בעבר ובהווה, ביובש עובדתי, וכשהוא מתעמת עם מתנגדיו הוא עושה זאת בעיקר עם הימין בישראל. זוהי התפתחות מבורכת בכתיבה של השמאל הציוני, שנוטה להתנצל על קיומם של קיצוניים בצד השני, הפלסטיני והערבי, המקלקלים את התמונה. אין טעם בכך. הויכוח של השמאל אינו עם שוללי ההסדר בצד הערבי אלא עם שוללי ההסדר בצד היהודי. אחרי הכל, המטרה היא לעשות מה שטוב ונכון למדינת ישראל כדמוקרטיה שהיא בית לאומי לעם היהודי, גם אם הערבים לא יצליחו להביא את עצמם לתת יד לכך.
תרומתו הגדולה של אריאלי לשיח הציבורי הישראלי היא מאמציו, הנדמים לעתים סיזיפיים, לשרש את הדיכוי התודעתי של הימין בדבר "מציאות דו-לאומית" השוררת בין הים לבין הנהר, גזירת גורל כביכול שנכפתה על עמי הארץ, שעמה יש להסכין באמצעות המשך כיבוש השטחים והשליטה על הפלסטינים. את כתב ההפרכה ניסח אריאלי בצורה קולעת במאמר שפרסם באתר זה בפברואר 2012. באמצעות שימוש בנתונים על הדמוגרפיה בגדה המערבית ועל הגיאוגרפיה של ההתנחלויות הוא הראה כיצד נכנעים מדינת ישראל ורוב אזרחיה – המוכנים, גם על פי סקרים עדכניים מימין, לנסיגה מהשטחים תמורת שלום – למיעוט קטן וקיצוני בימין המתנחלי המצליח לסכל ביעילות מרשימה כל הסדר ישראלי-פלסטיני. פעילותו הענפה של אריאלי בשיח הציבורי נועדה לפקוח את עיניהם של הישראלים לדיכוי התודעתי הזה, ולהביא בפניהם את העובדות והנתונים המוכיחים כי מדינת ישראל צריכה ויכולה להקים מדינה פלסטינית בגבולות 1967 על אפו וחמתו של אותו מיעוט.
אני מכיר את שאול ומוקירו בזכות עבודה משותפת בעשור האחרון, ואני מקווה שיקרא את הדברים הבאים ברוח "נאמנים פצעי אוהב". זוהי בעצם הזמנה לדיאלוג, לא בהכרח אתי אלא עם השמאל לגווניו ועם הציבור הרחב.
למקרא ספרו של אריאלי, דבר דבור על אופניו, נשאלת השאלה המתסכלת והמתבקשת. אם הפתרון קיים על המדף מזה עשרים שנה לפחות, והמתווה שלו עוּבַּד לפרטי פרטים ושוכלל שוב ושוב בעשור האחרון, מדוע מדינת ישראל לא מצליחה ליישמו? האם ניתן באמת להסביר הכל בדיכוי התודעתי של הימין המתנחלי? האם כוחו של הגרעין האידיאולוגי של הימין הוא מאגי עד כדי כך? או שמא מרכיבים אחרים, שקשה וכואב יותר להודות בהם, משחקים תפקיד מרכזי בכשלון פתרון שתי המדינות?
על שאלות אלה הספר לא עונה. אריאלי הראה כי הפתרון נכון ושריר וכי כל הדרוש הוא הנהגה פוליטית אמיצה שתעמיד את הימין על מקומו ותקים מדינה פלסטינית בת-קיימא. תודות לו ולמאמציו הסינתזה של חלקי המציאות ברורה כשמש. עתה הגיע הזמן לאנליזה: מציאת הסברים מניחים את הדעת לשאלה מדוע לא קמה עד עתה הנהגה כזו – גם לא בתקופת רבין המנוח.
יריביו הפוליטיים של השמאל הציוני, משמאל ומימין, מקדימים אותו באנליזה זה שנות דור. הם ידעו מראש מדוע "פתרון שתי המדינות" ייכשל (ועל הדרך, כמובן, תרמו יפה לכשלונו). השמאל הציוני הובס באוסלו, בקמפ דייויד, באנאפוליס, וחמור מכל אלה – בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית, ועתה הגיעה שעת ההסברים. שמא צודק הימין בטיעוניו כי עשיו שונא ליעקב, כי "יצאנו מעזה וקיבלנו טילים", כי הנסיגות והויתורים הוכיחו ש"אי אפשר לסמוך על הערבים", וכי בעידן האביב הערבי הכאוטי מוטב לשבת ולהמתין? שמא צודק השמאל הרדיקלי בטיעוניו כי השמאל הציוני מעולם לא התכוון לחלק את הארץ באופן אמיתי ומכבד, כי שורש הבעיה הוא ב"יהודית ודמוקרטית", כי המפעל הציוני כולו מבוסס על נישול, כי הבעיה היא במדינת הלאום הקיימת בין הים לנהר (ישראל) ולא בהיעדרה של מדינת לאום נוספת באותו המרחב (פלסטין)?
שמא צודקים כולם, מימין ומשמאל, הטוענים כי מדינה פלסטינית זעירה, חלשה ותלותית בגדה המערבית (על עזה אין מדברים עוד) לא תספק בשום אופן את התביעות הלאומיות הפלסטיניות?
ללב מתגנב החשש כי השמאל הציוני לא רוצה לשחק במגרש הזה. השמאל הציוני רוצה להיות ריאלי, עובדתי, רציונלי. סינתטי. אריאלי מצהיר זאת בריש גלי בפתח ספרו (עמ' 28): "הדרך שבה אני מבקש להוביל את הדיון בספר הזה היא אפוא הגישה החילונית, זו שאפשר לטעון בה טיעונים רציונליים (כלומר, כאלה שאפשר עקרונית להפריך אותם), זו שהאמת בה היא אנושית וארצית (ולא מסורה משמיים), ואלה המחזיקים בה מאמינים שתוצאות מעשיהם תלויות בהם ונמצאות באחריותם".
אני עוצם את העיניים ומדמיין עד כאב מציאות כזו, מציאות שבה שיח רציונלי-ביקורתי, ליברלי-חילוני, היה דומיננטי בחברות היהודיות והערביות, ובזכותו היינו חיים בשלום עד עצם היום הזה. ואז אני פוקח את העיניים ומתפכח. זו לא מציאות חיינו, ואיננו יכולים להנדס אותה שתהיה כזו גם אם בכך טמונה ישועתנו האחרונה. ישראל, הפלסטינים ויתר אוכלוסיות המזרח התיכון חיות במזרח תיכון חדש השונה מזה של "דור המייסדים": המיעוט החילוני והליברלי הולך ומתמעט, השמרנות והלאומנות מתחזקות, הדת חודרת למרחב הציבורי והקיטוב בין עדות, דתות וקהילות גובר. אחת הסיבות המרכזיות לכשלונו של השמאל הציוני הוא בכך שאינו מכיר בעובדות האלה, או לכל הפחות לא מתחשב בהן בתכננו את אסטרטגיית הפעולה שלו.
אריאלי ידגיש מן הסתם, בתגובה, את מה שכתב בפתח ספרו: אין בכוונתו או ביכולתו לגשר ולפשר ב"מאבק שבין שני 'קושאנים' סותרים שכל אחד מהם קדוש ובר-תוקף למאמינים ולמחזיקים בו" (עמ' 27), וברור כי אם הויכוח הפוליטי עובר לשדה הדת והאמונה הוא לעולם לא ייפתר.
אולם הבעיה היא שהויכוח מעולם לא ניטל משדה הדת והאמונה. "אין אלוהים", כתב אמנון רז-קרקוצקין באירוניה על שורשי הציונות החילונית, "אבל הוא נתן לנו את הארץ". אם הויכוח לא יתנהל בשדה הדת והאמונה הוא לעולם לא ייפתר. אם הוא לא יביא בחשבון את חשיבותם העצומה של מיתוסים ואתוסים דתיים והיסטוריים בקרב האליטות הממלכתיות – לא הדתיות – של שני הצדדים, הוא לעולם לא ייושב. ואם משמעות הדבר היא כי פתרון שתי המדינות, במתווה קלינטון-ז'נבה-אנאפוליס המוכר, אינו בר-השגה, אזי צריך לרענן את המתווה או את הפתרון. הגיעה השעה שהשמאל הציוני יתחבר לשוק הרעיונות החדש מימין ומשמאל. הגיעה השעה שיכיר באוכלוסיות גדולות, בעלות השפעה מכריעה, שהיו מודרות משיח "פתרון שתי המדינות", הן בצד היהודי הן בצד הפלסטיני והערבי, והגיעה השעה שימצא מסילות ללבן. בראש ובראשונה דרושה הכרה של השמאל הציוני בכך ששיח השלום לא יכול להיות מנותק משיח הזכויות, מריבוד המעמדות, מהגבולות בין דת למדינה ובין צבא לחברה אזרחית, ומהתמודדות עם שאלת הדיכוטומיה בין מזרח למערב, כל אלה בישראל גופא.
אף על פי כן, אין זה הוגן לאמץ בהתלהבות רבה מדי את עמדת המשקיף והמבקר. הטהרנות האידיאולוגית, מימין ומשמאל, נוחה מאוד. היא נחלתם האהובה של אקטיביסטים ואינטלקטואלים שאינם נדרשים לפתור את בעיותיו של הציבור בלחץ בלתי נסבל של זמן ומשאבים, ועתותיהם פנויות בידיהם להגיגים ולמניפסטים "נשכניים". יש הגיון בטענה שהשמאל הציוני, בוודאי אם הוא שוחר שלטון, לא יכול להרשות לעצמו דיונים אין-סופיים על ה"פרדיגמה" והתחבטות ביחס לפתרון שתי המדינות: סוסי המציאות דוהרים ויש להרגיעם מיד, בטרם פורענות. במילים אחרות, יש להפריד, ולו זמנית, בין הלאום היהודי לבין הלאום הערבי-פלסטיני, כדי ליצור מציאות שונה עבור הדורות הבאים ולחשוב ברגיעה יחסית על אופי היחסים בתוך הקהילות וביניהן בעתיד.
אולם גם אם זו תהיה הטענה, השמאל הציוני אינו יכול לקפוא על שמריו של פתרון שתי המדינות. המציאות בצד היהודי, בצד הפלסטיני ובאזור כולו השתנתה לבלי הכר בשני העשורים האחרונים ובוודאי בשלוש השנים האחרונות, הדרכים להבין את המציאות החדשה ולהתמודד אתה הפכו מסובכות יותר, ומכל מקום אין כל פסול בהטלת ספק בהנחות היסוד של "פתרון שתי המדינות". נדרש גם חידוד של דרכי הפעולה הנגזרות מטענותיו של השמאל הציוני. אם הימין אכן יוביל את המדינה לאיבוד דמותה היהודית או הדמוקרטית, האם מותר לתמוך, למשל, בלחץ בין-לאומי על ישראל? הרי מדובר בפיקוח נפש ממש, לשיטת השמאל הציוני, ועד שיוכח אחרת, הישועה לא תבוא מבפנים. או שמא יטענו הפוליטיקאים והגנרלים של השמאל הציוני כי לחץ חיצוני פסול בכל תרחיש, גם אם הימין יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד סוררת ומנודה? האם יש להמתין לקטסטרופה מדינית, כלכלית וחלילה צבאית-בטחונית ש"תציל אותנו"? נדמה לי שזו אחת השאלות הקשות העומדות לפתחו של השמאל הציוני.
השמאל הרדיקלי לא יכול להביט במתרחש מן הצד ולשמוח לאידו של השמאל הציוני, אם הוא אכן מבקש תיקון עולם. יחסו לשמאל הציוני מזכיר את יחסם של החרדים לציונות הדתית, ואנשיו נהנים מכך שטהרנות נוצצת יותר מפשרנות, לא רק בעיניהם של טהרנים אלא גם בעיניהם של פשרנים. אולם לרעיונותיו של השמאל הרדיקלי אין תקומה פוליטית ללא השמאל הציוני. שניהם חולקים מטרה בסיסית אחת: לסיים את הכיבוש ולהתקדם לקראת שוויון יהודי-ערבי. כל הסדר מדיני שיכיר בחשיבות העצומה והמוכחת של הלאומיות הן ליהודים הן לערבים יביא לסיום הכיבוש, ואם יתוכנן היטב גם יביא לשיפור חייהן של האוכלוסיות החיות בין הים לנהר. אולם כל הסדר מדיני יינשא על כתפיו של השמאל הציוני ולא על כתפיו הצרות של השמאל הרדיקלי. גם זו מציאות חיינו. שיתוף פעולה בין שוחרי טוב מכל כנפי השמאל יסייע להעלותו חזרה לשלטון ולסיים את החרפה המוסרית של הכיבוש בשטחים.
שאול אריאלי נאבק בהצלחה בתבוסתנות, אבל נדמה לי שמאבקו הבא צריך להיות בייאוש. הטענה כי בציבור הישראלי שוררת "תבוסתנות" כתוצאה מכשלון פתרון שתי המדינות מניחה כי הפתרון שריר ונכון וכי "בניכוי חרדים וערבים" היה מצבנו מעולה. אני חושב אחרת, ולכן הייתי מעדיף ששאול יילחם בייאוש. הייאוש, בניגוד למאמר השיר, אינו נוח. הוא קשה ומתסכל ומכריח אותנו להכיר במציאות, לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ואז לבחון את הנחות היסוד שלנו. אם הבחינה הזו תביא לרעיונות חדשים לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי – ובכוונה איני כותב הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הישראלי-ערבי – דיינו.
בעת כתיבת שורות אלה קיבלתי למייל הזמנה להרצאה בנושא "מדוע אסור לשיחות השלום להיכשל". אם אלך לאירוע אחד נוסף המהלל את פתרון שתי המדינות ודש בחובה המוטלת על השיחות להצליח אאבד את שפיות דעתי. הגיעה העת להסברים מזן אחר: מהו הדבר שמסכל בהצלחה כה מסחררת את יישומו של פתרון שתי המדינות? האם המתווה הקיים של הפתרון הוא אכן ריאלי וישים יותר מרעיונות אחרים? מהם הלקחים שהפיק השמאל הציוני מכשלונו הסדרתי? מהי תכנית הפעולה הפוליטית והמדינית שלו להסדר הבעיה היהודית-ערבית בנסיבות הקיימות כיום?
שאול, אנא. כתוב ספר על הייאוש. נתח מה באמת הביא לכשלון "פתרון שתי המדינות" ובדוק אם הפתרון הפך להיות הבעיה.
