לקטעים הקודמים מספרו של נועם מורחי
אחרי טראומת אַיְלוּל אל-אַסְוַד הלך המלך והשתכנע כי ירדן לא תוכל להוסיף ולעמוד בפני הכוחות שאיימו לקרוע אותה. היו לו, כפי שסיפר בראיון לראאד עוודאללה, שתי אפשרויות: האחת, לדבוק בעצמאותה של ירדן נוכח האיומים ובסופו של דבר להגיע לכדי כאוס, והשניה, להצטרף אל הפדרציה, בכפוף להבטחת אוטונומיה לממלכה. עבד אל-נאצר, כריזמטי, מאיים, ומשכנע כתמיד, דן בנושא עם המלך בג'דה, חודשיים לאחר כניעת ישראל. בתום אותה פגישה חתמו על מזכר הבנות. המלך, שמח על ההזדמנות לנקום בשכנו הבוגדני מצפון, צירף את כוחות הממלכה לחיל המשלוח המצרי, ויחד יצאו למערכה נגד סוריה שהקיזה את מרבית דמה בלחימה בישראל.
לסורים לא היה סיכוי. ובכל זאת, ועל אף שלא הכירו את הביטוי העברי תמות נפשי עם פלשתים, האסטרטגיה הייתה מוכרת להם היטב. מערך הטילים וחומר הלחימה הלא-קונבנציונלי שברשותם היה הדבר האחרון שנותר להם. באלה חששו להשתמש נגד הציונים, משום שהללו היו עלולים לאבד את קור רוחם ולהשתמש בפצצה הגדולה באמת. וכך נשאר לסורים מספיק חימוש להטיל על אחיהם הערבים. שני הצבאות הדרומיים ספגו אבידות קשות אולם היו אלה עריה של ירדן שנפגעו בצורה הקשה ביותר. חאפז אל-אסד, באקט של ייאוש ואכזריות יוצאי דופן, שיגר עשרות טילים, בעלי ראשי נפץ קונבנציונאליים ובלתי קונבנציונאליים, אל ריכוזי האוכלוסייה האזרחית. ההרס והאבדות היו מזעזעים.
כאן המקום לציין, אגב, עובדה מעניינת שבדרך כלל אינה מוזכרת בספרי ההיסטוריה. חיסולו של חאפז אל-אסד יחד עם אחיו רפעת, באחוזתו של האחרון מחוץ לפריז בשנת 1985, מיוחס בדרך כלל לעימות העלאווי-סוני; ההשתלטות על הארמון המאובטח הייתה מתקפת מצח צבאית לכל דבר ועניין והשתתפו בה לא פחות משלושים לוחמים. ארבעה עשר מהם נהרגו בקרב עם כוחות האבטחה שחוסלו עד אחד. ארגון ג'בהת א-סונה לקח על עצמו את האחריות למתקפה ונראה היה שמדובר בנקמה על הטבח שביצעו העלווים בסונים במובלעת לאד'קייה ב-1983. מה שבדרך כלל לא מוזכר הוא העובדה שעשרים ושניים לוחמים באותו כוח תקיפה היו קצינים לשעבר בצבא ירדן.
ההתחלה, אם כן, הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית, וההמשך אף הוא לא הביא עימו כל בשורה לממלכה ההאשמית; הסכם האוטונומיה נשמר, אך ההגירה הגדולה של שנות השמונים, וחוסר העניין הכללי של הפדרציה בממלכה המדברית ונטולת המשאבים, השאירו את ירדן מאחור. את מכת המוות על כלכלת הממלכה הנחית הסכסוך עם איראן וסגירת קו הרכבת הטרנס-אסיאתית ב-2008. מאז אותו יום אין איש מדבר על התאוששות.
(שולי הפדרציה, יהודה ששון, 2012)
"סלאם ג'רושי" נהג במכוניתו של דודו מחיפא, בדרכו להחזירה לאירביד. ככל שהוסיף להתקדם מזרחה הבין היכן התחבאה הסטטיסטיקה שכנגדה התקומם כל אימת שעיין במקומה של הפדרציה במדד בין-לאומי כלשהו. הסטטיסטיקות האלה נראו לו תמיד כהמצאה של אוריינטליסטים מתנשאים. איך ייתכן שהפדרציה נמצאת מאחורי ארגנטינה במדד הפיתוח האנושי? מאיפה הקשקוש הזה על אנאלפביתים בפדרציה, ואיך יכול להיות שאיכות שרותי הבריאות מקבילה לזו של הודו? אמת, לא מעט דברים היו טעונים שיפור – הוא היה הראשון להודות בכך ולהתקומם – אך הוא נהג להביט סביב על יאפא, חיפא, רמאללה ובירות, והשתכנע שבכל הפרסומים הללו הייתה הטיה שנבעה ממחקר רשלני, אם לא מכוונת זדון.
כעת שייט לו במכוניתו של דודו והבין היכן הסתתרו כל אותם האנאלפביתים, השכוחים, הזנוחים, אלה שזכו לראות רופא ולשתות מים נקיים פעם בשנתיים. כאן. פי אל-אורדון.
נראה שהערים שמרו על רמת חיים סבירה: מאזן ההגירה השלילי הותיר את עמאן, זרקא, אירביד ואחיותיהן מרווחות למדי. עבודה או שירותים קשה היה למצוא בהן, אולם הן המשיכו להתנהל מכוח האינרציה ואיכשהו לא קרסו תחתיהן והתפוררו. שורדים נואשים מהפריפריה העניקו להן זריקת מרץ משמעותית משום שלא בחלו באף עבודה ובאף שכר. אלה נשאו על גבם את מה ששרד מהבורגנות האורדונית אחרי ההגירה, המלחמה הבלתי נגמרת עם האיראנים והגל, שהיה רחום דיו להשאיר כשבעים אחוזים מהאוכלוסיה בחיים.
הערים עוד היוו את הצד החיובי בסיפורה של אל-אורדון. מחוצה להן, באין כסף ואנרגיה שיניעו את גלגלי המכונות, התפוררו מוסדות השלטון, המקומיים והפדרליים, ואל-אורדון, על אזרחיה, הפכה לרכושם הפרטי של כמה תאגידים ומשפחות. חלק לא קטן מתושבי הפריפריה האורדונית מצא עצמו עובד במפעל של תאגיד כלשהו, חי בבית של התאגיד בסמוך למפעל של התאגיד, חייב כסף לתאגיד, ושולח את ילדיו (בהנחה שלא מתו ממחלת ריאות או זיהום מעיים) לבית ספר שדגל הפדרציה התנוסס עליו אך מומן על ידי התאגיד.
לא קראו לזה עבדות, אך רק משום שנמליה הקטנות והנמעכות של אל-אורדון לא עניינו מישהו די כדי שייתן שֵם למצבן. מי שהיה מסוגל לכך קם וברח מערבה (או מזרחה, אם היה נואש מספיק), אולם רוב אוכלוסיית הפריפריה נבלעה באזורי התעשייה המטונפים. כפרים ועיירות שלמים התאגדו לכדי ערים של מפעלים וזוהמה, מעמידים תחרות של ממש לכוח הייצור של המזרח הרחוק ואפריקה. מלט, פוספטים, אלקטרוניקה זולה, טקסטיל. כל מה שהצריך מקסימום ידיים עובדות ומינימום אנושיות. הסדר החדש וכוח העבודה הזול הפכו את אל-אורדון לאחד האזורים היצרניים והרווחיים בפדרציה, ואם לא חלוקת הרווחים שדילגה לחלוטין על אותו כוח עבודה זול, ייתכן ואפילו היו מביאים לשגשוג אמיתי. כוח עבודה זול, הרהר סלאם. איזו הגדרה יפה לבני אדם.
הפורד ג'נאח החבוטה הותירה את הנהר מאחור והמשיכה מזרחה, מיטלטלת וחורקת על הכבישים המחורבנים. הסטטיסטיקה הוסיפה להציץ אל סלאם מחלונותיהן של עיירות מתפוררות, מאוהלים ופחונים, מאחורי שלטים דהויים ומשוליהם של כבישים משובשים. הכל נראה לו עלוב ושחוק כל כך שלרגע עלתה בו המחשבה שייתכן והוא פשוט סובל מדיכאון. אולם כשחלף סמוך לאחד מאזורי התעשייה של עג'לון הבין כי האשמה לא הייתה בו אלא במציאות עצמה. כקילומטר מהכביש הראשי ניתן היה לראות את המפעלים, מפלצתיים בגודלם, כמו ספינות חלל מעשנות ועצומות שנחתו בלי כל אזהרה על כדור הארץ. שיכוני העבדים שהקיפו אותם היו אפורים ומטושטשים באובך של חודש יוני ונראו כמו אשליה חלושה לעומת שכניהם העצומים. היה זה פצע מושחר שמשך את העין באלימותו וזרותו. סלאם האט לרגע, מהופנט אל מול המחזה הסוריאליסטי – הוא העריך את אורכם של חלק מהמפעלים במאות מטרים – ואז מיהר להמשיך בדרכו, בטרם יפנים את מלוא המשמעויות של החיים בצילם. אם ימהר מספיק ולא יביט במושבת העבדים האפורה יוכל לספר לעצמו שלא ידע, שלא קרא עיתונים זרים, שלא ביקר באל-אורדון לפני כן. אולי יוכל גם לשכוח את נהר האספלט שיצא מאזור התעשיה דרומה, אל המחלף העצום של עמאן. על אותו מחלף, לצערו, כבר יצא לו לנסוע.
צפצוף מלוח השעונים התריע בפניו שעליו לעצור בקרוב ולמלא דלק. התרעה נוספת, שלא עלתה מלוח השעונים אלא מקיבתו ומעיניו הנעצמות, דרשה גם כוס קפה ומשהו לכרסם.
הוא הבליע פיהוק וסרק את המשך הכביש. נראה היה שהמזל משחק לו: כמה מאות מטרים בהמשך הדרך עמדה סככה שנראתה ממש כמו תחנת דלק. הם יכינו לו קפה גם אם הוא יצטרך להרוג מישהו בשביל זה.
מתחת לסככה, שהייתה נקייה להפתיע, חיכו כמה משאבות דלק ומתדלק אחד, מבוגר וכבד, שהצביע על המשאבה האחרונה בשורה ואז פנה אל המבנה שבצד הסככה. ליד המשאבה עמדה טויוטה מסחרית, צינור דלק תחוב בצידה, ואמיר עצר מאחוריה, מחכה לתורו. מצידה השני של המשאבה עמדה פג'ו חדשה יחסית ולידה שתי נשים, מכוסות ראש ולבושות שחורים. הוא יצא מהרכב וגילה שלילה בלי שינה ושעתיים מאחורי ההגה השאירו אותו כואב ומכווץ. הוא נשען על מכסה המנוע, מאושר להימתח מלוא אורכו. צג המשאבה שהייתה מחוברת לטויוטה הראה עשרים אחוז. זה יכול היה לקחת כמה דקות. מערכות התדלוק החדשות האלה חסכו המון דלק אבל בדרך כלל בזבזו המון זמן.
מכל הדברים אותם חווה סלאם באותו יום, הייתה זאת הטויוטה שהצליחה להבהיר לו עד כמה היה זר במסעו. היא הייתה מוזנחת למופת, מאובקת, שבורת פנס וססגונית באופן שכמעט כאב לעין. הפגוש היה צבוע ירוק, ומעליו היה מכסה תא המטען מרוצף במדבקות איסלאמיות. אוזכור אללה[1], סלי עאלנבי[2], אללהו אכבר ואחיותיהן. מהמראה הפנימית השתלשלו מסבחה[3] ופרק קוראן על נייר דמוי קלף. וילונות בגדילי ירוק וזהב כיסו את חלקם העליון של החלונות וגגון צבעוני, מעוטר כיתוב איסלאמי דהוי, היה מחובר לגג. אמיר לא יכול היה שלא לחייך. עברו שנים מאז ראה מפגן איסלאמיות כל כך חסר בושה, וזה היה בפקיסטאן. זאת לא הייתה יאפא, דורותי.
"יא פתאח יא עלים יא רזאק יא כרים[4]" הכריז המתדלק שיצא מהמבנה. "הדרכים באל-אורדון קשות, מה?" תווי פניו והלהג שבפיו לא השאירו ספק לגבי היותו בדואי.
"אכן כן" הסכים אמיר, "זה ייקח הרבה זמן?"
"דבר לא לוקח הרבה זמן" ענה הבדואי כדרכם של בדואים ואמיר הרגיש בבית. "זאת," הצביע על הטויוטה "תסיים עוד עשר דקות, אבל הבעלים לא יחכה. הוא צעיר."
הצעיר הממהר יצא כעבור דקה מהמבנה, מנער מים מידיו. הוא הקיף את הטויוטה וכשראה את אמיר והבדואי, נעצר. קשה היה לנחש את הבעת פניו המדויקת מאחורי משקפי השמש המוזהבים, אך נראה היה שלא שמח לראותם. הוא היה בהיר מעט יותר מאמיר, מגולח היטב, והיה משהו שחצני בדרך בה פסע אליהם. אמיר יכול היה להבין מה הפריע לו. על רקע הבדואי ושתי לבושות השחורים, הבחור הערבי היה הצעיר המודרני היחיד בתחנת הדלק שכוחת האל. עכשיו הם היו שניים. שניים שיכלו להתגאות בערבית העירונית שבפיהם ולשלב בה מילים באנגלית. שניים שיכלו להתנהג כתיירים עשירים. שניים שיכלו להסתכל על הפרימיטיבים מלמעלה. אמיר ידע שעל אף המכות, בקתת הבוץ והלילה חסר השינה, עדיין נדף ממנו ריח של אוניברסיטה. ממנו, מהערבית שלו, מעיניו. הריח הגיע כנראה עד לאפו של הבחור ולא מצא חן בעיניו. תרנגולים מחורבנים, חשב. כולנו תרנגולים. נרגיש טוב רק אם נמצא מישהו יותר דפוק מאיתנו ולהתנשא מעליו.
"זה מספיק." חתך הבחור, על אף שהצג הראה שלושים וחמישה אחוז בלבד. "אני ממהר." הבדואי צדק.
"אללה מעכ[5]." הפטיר הבדואי וניתק את המשאבה. התרנגול הצעיר דילג אל תוך המסחרית ונעלם בחריקת צמיגים. מתלבש כמו סטודנט למשפטים, גיחך אמיר, אבל נוסע במכונית שנראית כאילו ייצרו אותה במסגד. מלך השכונה.
הבדואי נפנה אל סלאם, כאילו חש בחוסר חיבתם המשותף לתרנגול, וקבע בטון אבהי: "אתה עייף. אתה תשתה קפה." תוכניתו הייתה בודאי לארח את העירוני המלוקק לכוס קפה, סיגריית מוות ושיחה הזויה שתוציא אותו מדעתו, אך סלאם ידע שמחכה לנבל הפתעה. יום האתמול היווה סדרת אימונים קשה ואפקטיבית והוא כבר לא פחד מבדואים.
המתדלק לא ידע עם מי הוא מתעסק.
בסופו של דבר סלאם לא נדרש לאלטר-אגו הבדואי שלו – השיח' ג'ומעה אבו-רביע, רועה העיזים, שמדבר אך ורק במשפטים בני מילה אחת. המתדלק היה איש נורמלי, חביב ומתקשר, ובמושגים בדואים בוודאי נחשב למופרע לחלוטין. סלאם קיבל קפה, סיגרית פלמירה ואפילו כרטיס ביקור. "של אחיין שלי. הוא מביא טרמאלים מקוריאה בשליש המחיר. אם אתה באירביד, תעבור דרך המקום. ביני ובינכ, אתה תעשה לו טובה. אין באירביד כמעט כלום, הכל מת. מתישהו הוא יהיה חייב לסגור. האוניברסיטה עוד מכניסה קצת חיים בעסק, אבל מעבר לזה… טצק!" הוא נקש בלשונו על שיניו באותה מחווה בערבית שאמרה כלום, אין סיכוי, לך לעזאזל, סופי, חכה חכה ועוד כמה דפים במילון.
מצטער, רצה סלאם לאמר לו, עניין הטרמאלים קצת בעייתי, משום שברגע שיישמע הקול שלי או ייראה הפרצוף שלי ברשת ייפול עלי הר קטן של אנשי מוח'אבראת. חבל. זה היה יכול להיות פתיח מצויין לשיחה מעניינת.
צרכיה של הג'נאח באו על סיפוקם. סלאם שילם, לקח עוד קפה לדרך ויצא להמשך מסעו המאובק.
[1] אוזכור אללה – הזכר את אלוהים, התנהג כאדם דתי.
[2] סלי עאלנבי – התפלל על (נשמתו של) הנביא. נאמר כבקשה לאורך רוח.
[3] מסבחה – שרשרת חרוזים בה כל חרוז מציין שם משמותיו של אללה.
[4] יא פתאח יא עלים יא רזאק יא כרים – (הוי) הפותח, המפרנס, הנדיב. קריאה בשלושה משמותיו של אללה כקריאת עידוד בזמן יקיצה או תחילת עבודה.
[5] אללה מעכ – אלוהים אתך.
