ממשלת מרוקו אישרה לא מכבר טיוטת חוק גיוס חובה לצבא, שאם יאושר סופית צפוי להוביל לגיוס מיליוני צעירים בממלכה (בני ובנות 25-19), שישרתו בצבאה במשך שנה. החזרת חובת הגיוס במרוקו, כעשור לאחר שבוטלה, עוררה דיון ציבורי נרחב. בין היתר, משום שהצעת החוק חלה הן על גברים והן על נשים. בעולם הערבי אין היום מדינה המחייבת בחוק את גיוסן של נשים, ובכלל, רק במדינות ספורות בעולם יש חוק כזה, ובהן סין, צפון קוריאה, נורבגיה, וכמובן, ישראל. פקיסטאן היא המדינה המוסלמית היחידה המחייבת גיוס נשים על פי חוק.
אולם נראה כי מרוקו אינה המדינה הערבית היחידה השוקלת לחולל שינוי בעניין זה. בתוניסיה, למשל, הכריז משרד ההגנה בתחילת השנה על גיבוש חוק דומה, וקרא להכין את הממסד הצבאי להשגת שווין בין המינים. ברשתות החברתיות בסוריה נפוצו בעת האחרונה שמועות כי שירות הנשים בצבא אסד צפוי להפוך לחובה, ובמצרים קמה קבוצת צעירות ושמה "חיילת מצרייה" (مجندة مصرية), הקוראת לקביעת חוק גיוס לנשים ומבקשת להצטרף ללחימה בטרור. בחינת ההיסטוריה של כמה ממדינות ערב מגלה כי נשים הצטרפו לשורות צבאותיהן ולגופי הביטחון והמשטרה שבהן גם בלי חוק המחייב זאת.
למעשה, נשים בכמה ממדינות ערב הצטרפו לכוחות הלוחמים בכמה מקומות עוד לפני עידן העצמאות, במסגרת חלק מהמאבק בקולוניאליזם המערבי. נשים באלג'יריה, למשל, נודעו בסיוע שהעניקו ל"צבא השחרור הלאומי", והיו בעיקר אחיות, טבחיות או אחראיות לאיסוף כספים, ומקצתן אף שימשו "מג'אהדאת" (مجاهدات), כלומר "לוחמות חופש". מרביתן אמנם שבו עם תום המלחמה לעיסוקים מגדריים מסורתיים במרחב הביתי, אך גם כיום נחשבת אלג'יריה למדינה הערבית המובילה מבחינת ייצוג וקידום נשים בצבאה.
רפובליקות ערביות נוספות, במיוחד הרפובליקות המבוססות על ממסד צבאי, כמו סוריה ועיראק, עודדו בתקופות מסוימות גיוס נשים כדי להפגין קדמה, חילוניות, סוציאליזם ואחדות השורות, לכאורה. נשים משולבות זה שנים גם בצבאותיהן של המונרכיות הוותיקות בעולם הערבי, ירדן ומרוקו. בירדן הן החלו את שירותן בתחומי ההוראה והרפואה והתקדמו לתפקידי מנהל בשירות הכוחות הלוחמים. בירדן גם פועלת מכללה צבאית לנשים, וכן מפקדה לענייני נשים. במרוקו קודמו נשים לדרגים בכירים, בין היתר, בתפקידים טכניים בתחום התקשורת ובחיל האוויר.
בשנים האחרונות אף המונרכיות השמרניות שבאזור המפרץ מאפשרות גיוס של נשים לצבאותיהן: מדינת איחוד האמירויות פתחה מסלול התנדבות לנשים ב־2014; קטר נקטה צעד דומה במרץ השנה, ושר ההגנה הכוויתי הודיע בסוף 2017 כי גם ארצו תבחן את סוגיית גיוס הנשים. בסעודיה, שבה הפרדה מגדרית נוקשה, יש התנגדות רבה יותר לצירוף נשים לצבא, אולם דווקא בשל הגישה המחמירה הזאת החל שילובן של נשים בתפקידים ביטחוניים, כגון בתפקיד בקריות גבול בשדות התעופה, שכן תפקידים מעין אלו מאפשרים לנשים לספק שירותים לקהל נשי, ובכך הם משמרים את ההפרדה הקיימת.
למרות כל המתואר לעיל, השתתפות נשים בצבא ובכוחות הביטחון היא עדיין נושא שנוי במחלוקת בכל מדינות ערב. שירות הנשים, גם אם לא מדובר בשירות קרבי, נחשב בעיני רבים פגיעה בתפקידיה המסורתיים של האישה, הרעיה והאם, ועל כן נשים נשואות ואימהות פטורות משירות; רבים סבורים שסביבת השירות המעורבת סותרת את ערכי הצניעות, ויש הטוענים, כפי שהכריז בעת האחרונה שיח' סלפי ממרוקו, כי היא מנוגדת לעקרונות השריעה.
מנגד נשמעים גם קולות של גברים ונשים החושבים אחרת ומדגישים כי הגיוס מאפשר לנשים שוויון הזדמנויות ורכישת מיומנויות וניסיון מקצועי, בוודאי על רקע שיעורי האבטלה הגבוהים בקרבן ונוכח הבנתן של מדינות האזור שהגברת שילובן בשוק העבודה תסייע לכלכלה. נוסף על כך, יש המציינים כי עוד בראשית ההיסטוריה המוסלמית השתתפו נשים בקרבות, כמו אשת הנביא עאישה, שעודדה את הלוחמים ב"קרב הגמל" (על שם הגמל שעליו רכבה), ומכאן שאין מדובר באיסור דתי.
ויכוחים וטיעונים בעד ונגד גיוס נשים, מוכרים כמובן, גם מהמציאות הישראלית, במיוחד בציבור החרדי ובציבור הדתי־לאומי. מעניין לציין, כי בעולם הערבי מודעים לשיח הטעון בנושא, ומזכירים לעתים את מקרה הבוחן הישראלי. כך, בערוץ הלבנוני "אלמיאדין" התקיים השנה רב־שיח בנידון, ובו טען המנחה כי "בישראל יש חובת גיוס לנשים, ומי שרוצה להילחם בישראל צריך אף הוא לחייב גיוס נשים", ומומחה לענייני ישראל ניתח את התנגדותם של כמה רבנים לגיוס נשים. נראה שהן בישראל, הן בכמה ממדינות ערב, התנגדות אנשי הדת לשירות נשים מעידה דווקא על רצונן הגובר של חלק מהנשים להצטרף לצבא (למשל, נשים בציבור הדתי־לאומי).
אולם לא רק נשים מעוניינת בקידום גיוסן, אלא גם גורמים בממסד הפוליטי והביטחוני. נשים בצבא נהפכו במידה רבה לסמל במאבק בהדתה או בהקצנה האסלאמית במדינות ערב. הן מייצגות מתינות ונחשבות למי שתומכות במערך הלוחם, לא רק במובן הטכני, אלא גם במובן הערכי, בהיותן מדריכות ומורות. תמונותיהן של נשים במדים עומדות במידה רבה נגד תמונותיהן של אלפי נשים שנוצלו קשות בידי ארגון דאע"ש, כפי שהבינו היטב גם הכוחות הכורדים, שנשים נציבות בחזיתם.
לסיום, חשוב לשאול: האם נשים מביאות עמן לצבא שיח וגישה שונים משל גברים? האם ביכולתן לחולל שינוי חיובי במערכות היררכיות ופטריארכליות ביסודן, או שמא הן מסייעות בשימור הסדר הקיים? והאם הצבא הוא מסגרת ייחודית לניעות חברתית בעבורן, או שהוא בבואה של המדינה והחברה? ניסיון להשיב על שאלות אלו מצריך מאמר נפרד.
