שלום ארכיאולוגי בין ישראל לפלסטין

השנה, כבכל שנה, מציע "מכון מגלים" ("המכון הגבוה ללימודי ירושלים") סיורי סתיו בחפירות ארכיאולוגיות מרכזיות בירושלים בהנחיית ארכיאולוגים מן האקדמיה ומדריכי המכון. "מכון מגלים" הוא שלוחה של עמותת אלע"ד, העוסקת בייהוד מזרח ירושלים על ידי דחיקת רגלי תושביה הפלסטינים והיאחזות בשטחים פתוחים ובאתרי עתיקות. בכך הופכת הארכיאולוגיה כלי בידי אלה המבקשים להעצים סיפור אחד וזהות אחת בירושלים, ולתמוך בדיכוי הביטוי העצמי התרבותי והפוליטי של זהויות אחרות. היא הופכת לחלק מן הסכסוך. אנשי אלע"ד – כמו מקביליהם בצד הפלסטיני, אנשי הוואקף של אל-אקצה – היטיבו להבין כי בליבו של הסכסוך שוכן הנרטיב, הסיפור של המקום, והיות שמדובר לטעמם ב"משחק סכום אפס", שבו יש רק מנצח ומובס, גם הסיפור חייב להיצבע בגווני שחור ולבן. אלא שכפי שיש אפשרות וקיימות לעתיד של חיים משותפים, כך גם העבר אינו חייב להיות בן ערובה של חרדות קיומיות. אפשר למצוא בו גם את זרעי הפיוס.  

השיח סביב הסכסוך והדרכים לפתרונו נסוב כמעט תמיד סביב שאלת הגבולות, ההתנחלויות, ההסדרים הכלכליים והביטחוניים, ההכרה הלאומית ההדדית ושאר הביטויים של סוברניות מדינית. נעדר, לרוב, המרכיב החיוני של פיוס, המעניק לשני הצדדים את היכולת לדמיין את עצמם מתקיימים לצד שכניהם ולא במקומם. מימד מרכזי של פיוס ושל תפיסת הזהות הוא הזיכרון, בין אישי, בין קולקטיבי. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עברנו מגדיר אותנו כקהילה וכפרטים החברים בה, ואף נותן משמעות לזמן ולמקום כמרכיב בסיפור הקולקטיבי של כל קהילה. העדר זיכרון, הנתפס לעיתים כמאפיין של החיים המודרניים,  פירושו מצב קיומי של תלישות ובדידות.

ארכיאולוגיה ממלאת תפקיד בהענקת משמעות לזמן ובמילוי החסר בסיפורים שאנו מבקשים לספר על עברנו.  לכאורה – ובשאיפה – אלו סיפורים על כלל האנושות והמוטיבציה שלהם היא הבנה עצמית וחיפוש אחר מורשת: משהו שנוכל לקחת עמנו מן העבר אל העתיד. אולם התבוננות בהקשר הרחב של המעשה הארכיאולוגי חושפת תמיד צד שמשרת גם מטרות-על מפורשות או סמויות, שנובעות מסדרי-יום תרבותיים וערכיים. כך מצאה עצמה הארכיאולוגיה משרתת לא-אחת את הרעיון הלאומי המודרני, כאשר היא משמשת תשתית 'מדעית ואובייקטיבית' של מובן-מאליו לאומי אשר לעיתים קרובות אין צורך כלל לאומרו במפורש. תיאור זה בוודאי נכון בישראל: הארכיאולוגיה היא אחת הדרכים המרכזיות שבהם חווים ישראלים את הארץ. היא מאפשרת להם תחושה של ילידות אותנטית וזכות ראשונים הקודמת לזו של בני דת מתחרים, אם נוצרים אם מוסלמים.

לשם הדגמת פעולתו של מובן-מאליו זה בהקשר הישראלי אתלה באילן גבוה, בית המשפט העליון. בבג"צ חניון גבעתי (מס' 1308/08, סעיף 22), שעניינו בקשת תושבי סילואן לעצור חפירות ארכיאולוגיות שנעשו בסמיכות קרובה לבתיהם, ללא התייעצות וללא הסכמה, דוחה השופטת עדנה ארבל את בקשת העותרים. בין הנימוקים היא מונה את חשיבות הממצא הארכיאולוגי עצמו, ההופך לשיקול כבד-משקל בשל הזיהוי של סילואן עם "עיר דוד": "תל עיר דוד", היא מציינת, "מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך (ראו למשל: שמואל ב', ד'-ח'; שמואל ב' ט' – י"א [כך במקור]; דברי הימים א', פרק ט"ו, פס' א, [כל הפסוקים מתייחסים לזיקה בין דוד המלך לעיר (ר"ג)] זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקידת יצחק) וממקורות נוספים." במילים אלה מקופלות קביעות רבות שמקורן במסורת היהודית, החל מייחוס העתיקות המדוברות לדוד המלך (כשאין עדות ארכיאולוגית חותכת לכך) וכלה בקישור השגוי לעקידת יצחק (ע"פ מסורת מימי הבית השני נערכה העקידה על הר המוריה, הוא הר הבית, צפונית ל"עיר דוד"). רק מי שחונך – כמו כל אזרחי ישראל –  על סיפורי התנ"ך ואגדות חז"ל יוכל לקבל תיאור זה של העתיקות כתיאור מתקבל על הדעת. זהו "המובן מאליו" הלאומי-היסטורי שבתוכו פועלת השופטת ארבל, ובמסגרתו מגוייסת הארכיאולוגיה לאישוש הזיכרון ההיסטורי היהודי. דומה שהיא אף אינה מעלה על דעתה כי עשויה להתקיים ארכיאולוגיה חוץ-מקראית ב"עיר דוד" (למשל, לימוד ארכיאולוגי של המבנים הקיימים וסביבתם כעדות לתולדות הכפר סילואן במאות השנים האחרונות). בכך מופקעת הארכאולוגיה מעמדתה האוניברסלית כמגשרת בין תרבויות, או למצער כמאתגרת תפיסות רווחות בציבור, והעבר הארכיאולוגי – המקום הארכיאולוגי – הופך לאתר שבו סיפור אחד מאושש על חשבון סיפור אחר.

אם ייכון אי-פעם פיוס בחבל הארץ שבו אנחנו חיים, חבל ארץ שכל גבול אשר ישורטט בו יהיה גבול לא-היסטורי, נצטרך לעצב מחדש את אופיו של הזיכרון המשותף עצמו, ובתוך כך של המעשה הארכיאולוגי והנרטיב הארכיאולוגי. נצטרך להתרגל לראות את הארץ דרך עיניים אחרות ולהשתחרר מתפיסה מיתית של העבר. תהליך זה חייב להתרחש כחלק מהתהליך המדיני, אחרת ימצאו את עצמם הנושאים והנותנים מתמודדים עם עמדות הנראות להן כחסרות בסיס רציונאלי, כפי שקרה בשלהי המשא ומתן בקמפ דיוויד בשנת 2000, כאשר יאסר ערפאת סרב להכיר בזיקה יהודית להר הבית.

צעד ראשון בכיוון זה נעשה על ידי קבוצה של ארכיאולוגים ישראלים ופלסטיניים אשר נפגשו, בסיוע ארכיאולוגים מארה"ב, כדי לדון ב"הסכם שלום ארכיאולוגי" בין מדינת ישראל למדינת פלסטין. אמנם, עיקר ההסכם (אשר הוצג בציבור בשנת 2008) נסוב על תחומי אחריות ויחסים פורמאליים, אולם בבסיסו היה זה הסכם על הכרה הדדית בחשיבותה של המורשת – כל המורשת, יש לומר, ללא הבחנות תרבותיות או היסטוריות – לכל צד בסכסוך ואף לאנושות כולה. על פי עיקרון זה יכולה הארכיאולוגיה למצוא את מקומה כמגשרת ומאתגרת: מגשרת בהצביעה על המשותף האנושי בין כל יושבי הארץ, ובהעניקה עומק לסיפור של כל קהילה, ומאתגרת  בכך שהיא מנכיחה באופן פיסי עבר שלא תמיד נוח לבעלי תפיסה אתנוצנטרית מכאן ומכאן, ומציבה אלטרנטיבות מפתיעות לסיפור שאנחנו מקבלים כמובן מאליו.

כל קהילה – גם זו הרואה עצמה כמודרנית ומשוחררת מעול העבר – בונה את זהותה באמצעות סיפור הבוחר מרכיבים מן העבר כמורשת לעתיד. פיוס בין ישראלים ופלסטינים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, חייב להתבסס על ידע ועל הכרה של הסיפור שכל צד מספר לעצמו. ללא יכולת להכיל נרטיבים שונים, לא תהיה תוחלת להסכמה מדינית, גם אם תושג. עלינו להפנים את הלקח של עיר דוד וסילואן: אסור להתעלם מן העבר ומשרידיו. מימד הזמן –  היכולת לעצב את הזיכרון הקולקטיבי – חייב להיות חלק מכל תוכנית לחיים משותפים.