בסוף ספטמבר גיבשה ישראל, בתיאום עם האו"ם והרשות הפלסטינית, מנגנון פיקוח להכנסת סחורות וחומרי בנייה לטובת שיקום רצועת עזה, מנגנון שמטרתו למנוע שימוש בחומרים להתעצמות צבאית של חמאס. "צריך להקפיד על כך, אבל גם להתנהל באופן שפוי", אמר בתגובה הרמטכ"ל גנץ בראיונות שלו לרגל יום כיפור. "צריך לאפשר לפתוח את הרצועה להכנסת סחורות. בסוף יש שם 1.8 מיליון איש, עם מצרים וישראל שמקיפות אותם. האנשים האלה צריכים לחיות. אני בעד שהמאזן יהיה תמיד שני קליקים בכיוון של תקווה על פני הייאוש. זה המפתח בעיניי להצלחה".
אני מנסה לדמיין באופן פיזי את אותו טלסקופ, כוונת של מדד התקווה והייאוש. בעגה הצבאית "שני קליקים" הם משהו שעושים במסגרת "תיקון פני עדשה". המתבונן שקוע בתוך צג עליו מצוירות שנתות ובאמצעות משחק בברגים של הכוונון העדין הוא מסיט את השנתות בעדשה עד שהמכשיר מכויל.
אז כאמור אני מנסה לדמיין את הטלסקופ הזה של תקווה/ייאוש והשנתות המצוירות עליו. אם אני קורא ברצינות את הפסקה המצוטטת מדברי הרמטכ"ל בימים הנוראים אני מניח שקו האמצע של השנתות הוא "חיים בשקט". מימין יש שנתות של תקווה ומשמאל שנתות של ייאוש. זהו המפתח, המכשיר מכויל.
ואז מתעוררות בי מספר שאלות מקצועיות. כאשר מכיילים מכשיר טלסקופי נדרש תמיד מספר 2. תפקידו הוא להביט במציאות בהקשר הרחב שלה. הטלסקופ ממקד את המבט באובייקט, ולכן חשוב שיהיה מישהו שיהיה מחובר למציאות באופן רחב יותר. אם כל מה שראש המטה הכללי רוצה לעשות זה להסיט שנתות, מי אחראי על ההקשר הרחב של המציאות בהקשר של מד התקווה והייאוש?
הרי ספרו לנו שמלחמת יולי הייתה בחלקה תופעה מפתיעה, בין השאר בגלל שחמאס הגיע ללחימה עם דרישות ברורות ולא ויתר עליהן גם אחרי 50 יום. האם יכול להיות שאנחנו צלפים גרועים שלא יודעים לעבוד עם כוונת עדינה? אולי חמאס לא מסתפק בעדשה מכוילת, ב-"חיים בשקט"? מה אנחנו עושים מול חמאס שמוּנָע לא רק מן הצורך לאזן שקט בשקט, אלא מרצון, תשוקה או מחויבות?
כשקוראים את דבריו של הרמטכ"ל מבינים שהקושי שלנו לא נעוץ רק בעוינות של חמאס כלפי ישראל ויהודיה. יש לנו בעיה עם עצם הויתור על האמצע של "חיים בשקט". קשה לנו "לא בשקט". תשוקה ורצון הם, בהגדרה, לא בשקט.
ובכלל, מהי תקווה בהקשר של המדיד הזה? תופעה הניתנת למדידה במשורה? יש בה שנתות? לתומי חשבתי עד עתה שכמו שאין חצי הריון אין גם "שני קליקים של תקווה". תקווה "מפעמת לנצח בלב אנוש", כמו שכתב אלכסנדר פופ. מי שמקווה מייחל למציאות אחרת. מי שמסוגל לדמיין מציאות אחרת, מתקשה לשבת בשקט.
ומה שמפחיד אותי באמת בסיפור הזה הוא ההיפוך המתבקש של דברי הרמטכ"ל. נניח שיש דרג מדיני האמון על ההקשר הרחב (מספר 2), וננניח שאנחנו צלפים מעולים וידועים בדיוק כיצד להחזיק את אנשי עזה "חיים בשקט". המשמעות המיידית כמעט של מצב כזה היא שתקוותינו מסתכמות בשקט כזה. אם את תושבי עזה צריך להכריח בעזרת כיול עדין אך אגרסיבי של רשימת הסחורות שניתן להכניס לרצועה, את תושבי ישראל כבר לא צריך להכריח. הכוונת הטלסקופית שצופה בנו כבר מכוילת באופן קבוע על "לחיות בשקט". אנחנו – הן הרמטכ"ל המסיט את השנתות על עזה הן הדרג המדיני המשמש לו הקשר רחב יותר – אנחנו כבר נעולים.
