נאומו של אבו מאזן באומות המאוחדות היווה עד כה את נקודת השיא במערכה הפלסטינית לקראת השגת עצמאות. המהלך הפלסטיני – הימור בשימוש בנשק הכבד של הכרזה חד צדדית – על רף הציפיות הגבוהות הכרוכות בו, הינו גם צעד בעל משמעויות רבות מבחינת הפוליטיקה הפנים-פלסטינית.
עמידתו של אבו מאזן בלחץ הבינלאומי הגדול בניו יורק, וקריאת התגר הישירה שהפנה אל ארה"ב וישראל, הקנו לו נקודות זכות רבות בקרב הפלסטינים. בהליכתו לאו"ם הוא גם הציב אתגר בפני חמאס והראה כי הנשק הדיפלומטי הוא התשובה למערכה הא-סימטרית בין ישראל והפלסטינים. כך הוא הצליח להפוך את החולשה הצבאית הפלסטינית לנקודת כוח דיפלומטית.
המהלך של אבו מאזן התקבל באהדה רבה ברחוב הפלסטיני, והחום שהורעף על הפלסטינים בזירה הדיפלומטית הבינלאומית הקרין על רחובות הגדה המערבית ורצועת עזה. אולם בעוד שברמאללה הפתח ארגן תצוגת כוח ותהלוכות רחוב, בעזה נאסרו צפייה פומבית בנאומו של אבו מאזן או התקהלויות של שמחה. תגובה זו של חמאס מעידה על חשש מהול בפחד: הדיפלומטיה של אבו מאזן הציבה מול תפיסת ההתנגדות החמושה של הארגון, אשר המיטה אסונות על רצועת עזה, את תפיסת ההתנגדות המדינית, אשר זכתה ללגיטימציה על ידי הרוב המכריע של המדינות החברות בעצרת הכללית של האו"ם.
השינויים הגיאו-פוליטיים העוברים על האזור בעקבות ה"אביב הערבי" מקרינים על החברה הפלסטינית. ברחוב הפלסטיני ההמון לא מבקש עצמאות משליט עריץ, אולם הוא שואף לעצמאות מדינית. מבחן השגתה באמצעים של לחץ דיפלומטי הוא למעשה מבחן הגמר המכריע של הנהגת אש"ף. ההתנגדות החמושה וההתנגדות המדינית מצויות בצומת דרכים מכריע מבחינת התנועה הלאומית הפלסטינית. לאחר שתי אינתיפאדות, הראשונה עממית והשניה מזויינת, הפלסטינים מכירים מקרוב את טעמו של הכישלון ואת עוצמתה הצבאית של מדינת ישראל.
למרות היותו של המאבק המזוין מיתוס מכונן ביצירת הזהות הלאומית הפלסטינית לאחר ה"נכבה", המצב הנוכחי והפקת הלקחים ההיסטורית לימדו את הפלסטינים כי אם ברצונם להצטרף למשפחת העמים, עליהם לזנוח את דרך הטרור. חמאס העניקה לאבו מאזן חופש פעולה מדיני מתוך תקווה לראותו נופל, והצלחתו עודדה אותה לאשרר את התייצבותה הפומבית לצד איראן ואת עמדותיה הקיצוניות השוללות את נוסחת פתרון שתי המדינות לשני העמים. חמאס, שניסתה לנכס לעצמה את הבעלות על המאבק המזוין, מנכסי היסוד של הפתח, עלולה להשתמש בו כעת כדי לטרפד את הכניסה לתהליך של משא ומתן מואץ, שאותו רוצה אבו מאזן לכפות על הישראלים על פי תנאיו.
המאבק העתידי בין שתי התנועות יהיה גם סביב יצירתם של אתוסים פוליטיים. האם אבו מאזן יצליח ליצור עצמאות פלסטינית באמצעות משא ומתן מדיני, או שדווקא חמאס תצליח לחסל את מאמציו באמצעות ההתנגדות החמושה, אשר לטענת הארגון הצליחה לייצר עבור הפלסטינים במשך חמש שנות אינתיפאדה את אשר אש"ף לא הצליח לספק במשך חמש עשרה שנות משא ומתן?
על פניו נראה כי לאנשי החמאס יש סיבה אמיתית לדאגה: בסיסי הכוח של הארגון נפגעו, חוסר היציבות בסוריה פוגע בתפקודה של הלשכה הפוליטית, והתלות הכלכלית של התנועה בגורמי חוץ הולכת וגוברת. חמאס וההתנגדות החמושה לא מצליחים לייצר להמונים את התקווה לעתיד אחר: מצבה הקשה של רצועת עזה מדבר בעד עצמו. אל מול כישלונות אלו, אבו מאזן, חנוט בחליפת המדינאי, מדבר ישירות אל ההמונים ומבטיח להילחם עבורם בדרכים מדיניות להשגת עצמאות.
