הידרדרות הסדר הציבורי ברוב המדינות הערביות בעקבות אירועי ה"אביב הערבי" היכתה אנושות את תעשיית התיירות במזרח התיכון, המגזר היחיד מלבד חומרי גלם שבו היה למדינות אלה יתרון יחסי בולט.
ענפי התיירות היוו חלק חשוב מהליברליזציה הכלכלית שעברו מדינות המזרח התיכון. לב לבו של המעבר ממשק פרוטקציוניסטי לכלכלת שוק היה חיסול תעשיות תחליפי הייבוא והתמקדות ביתרונות יחסיים. התיירות במזרח התיכון הייתה מועמדת טבעית להשקעה: קרבה למערב אירופה, צרכנית התיירות הגדולה בעולם, שמונה חודשי שמש בשנה ורצועות חוף ארוכות, מחירים נמוכים (בעקבות הסרת הפיקוח הממשלתי על שערי מטבע) וריבוי אתרים תרבותיים והיסטוריים.
התיירות הייתה מזור למצוקות משקי המזרח התיכון שלא נסמכו על הפקת נפט וחוו מיתון. בניגוד לתעשיות שונות, ענף התיירות יכול להשתלב בקלות ובמהירות במפה העולמית ואף להוות מקור הכנסה מהיר של מט״ח, הנחוץ מאוד לאיזון הגרעון הגדול והכרוני במאזן התשלומים. בנוסף, תיירות היא ענף עתיר תעסוקה, שמתאים מאוד לאיזון שיעורי האבטלה הדו-ספרתיים וההשתתפות הנמוכה בכוח העבודה של נשים, שעמם מתמודדות מדינות המזרח התיכון.
מצרים, המדינה הראשונה באזור שהובילה ליברליזציה כלכלית (עידן ה"אנפתאח", ההיפתחות, החל בתקופת סאדאת), הובילה את המגמה. ירדן החלה לפתח את התיירות שלה באמצע שנות ה-80, וכיום חלקו של הענף בתוצר שלה הוא בסביבות ה-10 אחוזים, השיעור הגבוה ביותר במזרח התיכון. מדינות המפרץ החלו לפתח את התיירות שלהן בתחילת שנות ה-90, מתוך רצון לאזן את הפסדיהן בעקבות קריסת מחירי הנפט. במזרח התיכון יש מספר סוגים של ענפי תיירות, אולם יציבות פוליטית, ובעיקר הדימוי שלה, משפיעה באופן דומה על כל התיירות באזור.
מתחילת שנות ה-90 נאלצו ענפי התיירות בכל מדינות המזרח התיכון להתמודד עם שני אתגרים עיקריים. הראשון היה הפיכת אתרי תיירות במזרח התיכון ל"מטרות איכות" של ארגוני טרור. פיגועים הביאו בדרך כלל לפגיעה זמנית בלבד בתיירות, כל עוד הסדר הכללי נשמר. השני היה פגיעה בתדמיתן של כלל המדינות במזרח התיכון ככל שתכפו בו אירועים בטחוניים. מלחמת המפרץ, לדוגמה, הייתה מוגבלת לעיראק בלבד אך פגעה קשות בענפי התיירות בכל מדינות ערב בשנת 1991. עד אירועי ה"אביב הערבי" הייתה רמת האלימות בערי המזרח התיכון נמוכה מאוד בהשוואה ליעדי תיירות אחרים במדינות מתפתחות כמו בדרום אמריקה, למשל, מה שממחיש את כובד משקלו של הדימוי.
פיגועי ה-11 בספטמבר הסבו נזק קשה ביותר לכל ענפי התיירות בעולם אולם זעזעו את תדמיתן של מדינות המזרח התיכון באופן מיוחד. אלה, למודי הלקח של משבר המפרץ, השקיעו ממון רב בפרסום ומיתוג מחדש של החוויה המזרח-תיכונית – מצרים, לדוגמה, הבליטה את נופי סיני וחופי הים האדום על חשבון החוויה העירונית האוריינטליסטית – והצליחו למזער את הפגיעה ולהתאושש ממנה במהירות. בעשור הראשון של המאה ה-21 זינקו רוב ענפי התיירות במזרח התיכון בהיקף חסר תקדים, כשסוריה הופכת ליעד החם ביותר עבור תיירים ממדינות האזור עצמן. שנת 2010, שבסופה פרץ ה"אביב הערבי", הייתה שנת שיא עבור כל ענפי התיירות במזרח התיכון.
אירועי האביב הערבי פגעו באופן חסר תקדים בכל ענפי התיירות באזור למעט מדינות המפרץ (שאת התיירות בהן מובילה איחוד הנסיכויות). מספר התיירים במצרים צנח בכ-35 אחוז, מ-14 מיליון בשנת 2010 ל-9.1 מיליון בשנת 2013. ההכנסות מתיירות נחתכו בחצי: מ-12.5 מיליארד דולר בשנת 2010 לכ-6 מיליארד בשנת 2013. הנזק לשוק העבודה היה, כמובן, עצום. התיירות בסוריה, שהגיעה להכנסות שיא של 6.5 מיליארד דולר בשנת 2010, נמחקה לגמרי. בשנת 2014 נרשמה התאוששות קלה בלבד בכמה מענפי התיירות באזור, אך בהינתן פוטנציאל הצמיחה והמצב הכלכלי הקשה במדינות האזור, הנזק למשקיהן נותר כבד.
ייצובן הפוליטי והבטחוני של מדינות המזרח התיכון הוא תנאי הכרחי להתאוששות ענפי התיירות שלהן. אף שקשה לחזות מתי ישובו החיים באזור למסלולם, סביר להניח כי פיתוח מחודש של ענפי התיירות ישחק תפקיד מרכזי בהחזרת משקי המזרח התיכון למסלול של צמיחה.
