ברצוני לשרטט כאן את ההסכמה העולה ונרקמת מימין ומשמאל על מותו של "פתרון שתי המדינות" ואת החלופה שצומחת במקומו. נכון שבאקדמיה זהו אינו דיון חדש במיוחד. הנה למשל גיליון קיץ 2012 של כתב העת "המרחב הציבורי" (החוג למדע המדינה באוניברסיטת ת"א) הוקדש כולו לנושא ופורסמו בו עשרה מאמרים תחת הכותרת הכוללת: "מדינה אחת בין הים התיכון לנהר הירדן — חלומות באספמיה או מציאות מתהווה". אך מה קורה בשיח הציבורי?
קולות האשכבה המוקדמת שאנו שומעים לאחרונה כבר אינם רק קולותיהם המוכרים של אנשי שמאל יהודים וערבים כמו מירון בנבנשתי, ג'מאל זחאלקה או אחמד טיבי. הנה, אפילו מדורת השבט של חדשות ערוץ 2 בליל שבת כבר מעלה את אפשרות מותה של ה"אופציה" למרכז השיח הציבורי. בתזמורת המלווה את הטקס אפשר לשמוע הן ותיקי ימין כמו רובי ריבלין, משה ארנס ואורי אליצור הן "אחים" חדשים כמו נפתלי בנט ודני דנון.
לעומתם, הקולות שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, אשר פעם נחשבו רדיקליים ועוררו מיידית תגובות קשות, הפכו להיות בודדים וחסרי השפעה. השמאל הציוני עדיין מנסה לטעון שהאלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות היא מותה של המדינה הציונית (והדמוקרטית), מצביע על כך שיישומו של פתרון זה עדיין אפשרי, יוזם פרוייקטים לקידומו ומחזק את אגף הקולנוע התיעודי. הליגה הערבית, מצדה, חוזרת להצעת הפתרון שלה ויחד עם עבדאללה מלך ירדן (בעידודו של הנשיא פרס) קוראת לסיום הסכסוך בפתרון של שתי מדינות. אפילו מזכיר המדינה האמריקאי טוען שפתרון ריאלי של מדינה אחת פשוט לא קיים. אך ממשלת ישראל אינה מתבלבלת ושר הביטחון יעלון קובע כי זהו ספין. ראש הממשלה נתניהו מדבר, אמנם, על שתי מדינות (אם כי לא פועל למימושו) וכמוהו שרת המשפטים, אך הממשלה ממשיכה לקבוע עובדות בשטחים ומגדילה את תקציב מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית הבונה בהם "אף מעבר לתקציב המיועד". והפלסטינים מבינים זאת היטב.
תומר פרסיקו טען בסטטוס בפייסבוק ב-17 ביוני כי לימין "אין תוכנית מדינית" למעט שלילת פתרון שתי המדינות וכי זה "משאיר את השמאל כאלטרנטיבה היחידה". האם כך הדבר? נראה שלא. קינת האשכבה על אופציה אחת מלווה את צלילי לידתה של האופציה האחרת: מדינה אחת בין הים לבין הירדן. לקואליציה הנוכחית, שכמה מחבריה הם הקברנים של פתרון שתי המדינות, יש דווקא מתווה ברור לדמותה ולאופיה של האופציה החלופית, והוא הולך ומתעצב בימים אלה. המתווה, אגב, יעבור בחקיקה דמוקרטית: רוב חברי הכנסת יצביעו בעדו ומדינת ישראל תוכל לחזק את תדמיתה בעיני עצמה: הדמוקרטיה (האתנית) היחידה במזרח התיכון. הבה נביט אל חלקיו הגלויים של הפאזל המתהווה לנגד עינינו.
ועדת השרים לענייני חקיקה מקדמת את יוזמותיו של יו"ר הקואליציה ח"כ יריב לוין, דמות פעילה בתהליך קיבועה של ישראל כדמוקרטיה אתנית בין הים לנהר. השבוע אישרה הוועדה את חוק זכויות התורמים למדינה שנותן עדיפות ליוצאי צבא. זאת בניגוד לעמדתו בעבר של היועץ המשפטי לממשלה. על סדר היום של כנסת ישראל עומדים בתור חוק היסוד: מדינת הלאום ("יהודית יותר מדמוקרטית"); חוק המשילות (הכולל מרכיב של העלאת אחוז החסימה, העשוי להביא להרחקתן של המפלגות הקטנות, הערביות למשל, מן הכנסת); חוקהסדרת התיישבות הבדואים בנגב (שמזיז ומרכז את האוכלוסיה הבדואית בנגב ומרחיק אותה מתביעותיה על קרקעות) והצעות לביטול מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. יש לציין כי גם כיום השפה הערבית נעדרת מחלק ניכר מאתרי הממשלה, ממקומות ציבוריים כמורכבת ישראל ומחוברות מידע לתרופות. ראוי להיזכר גם בחוקים שכבר התקבלו כמו חוק ועדות הקבלה ("לא רוצים לגור איתכם") וחוק הנכבה ("לא רוצים לשמוע על הכאב שלכם"). הרב שמואל אליהו מצפת, עובד הציבור ה"בכיר" שקרא לא להשכיר דירות לערבים, הוא מועמד לכהונת הרב הספרדי הראשי לישראל. כל אלה הם כללי משחק שמקדמים הפרדה וניתוק בין שתי החברות. מבולבלים? סעו לסופרלנד וראו את התוצאות בשטח.
תהליכים אלה באים לידי ביטוי גם בלימודי האזרחות בבתי הספר. שנים רבות למדו בכיתות על המתח בין שני מרכיבי זהותה של ישראל–"יהודית ודמוקרטית". לא מעטים ראו בשילוב זה אוקסימורון. אז הנה, השילוב הזה כבר אינו מודגש יותר: כיום מלמדים על "מדינת לאום אתנית" שהיא "דמוקרטיה מתגוננת". כלומר, מדינה שבתוקף חוק יסוד שלה נותנת בלעדיות ללאומיות היהודית בלבד ואינה מכירה בקיומו של מיעוט לאומי אחר בשטחה. יתרה מכך, מדינה זו לא רק שאינה מבטיחה שוויון, אלא אף מאפשרת פגיעה בזכויות המיעוט, בשם "הביטחון". זוהי התשתית החוקתית המסתמנת של מדינת ישראל כפי שהיא נלמדת במערכת החינוך בישראל. מפמ"ר אזרחות שקידם את סדר היום הקודם, היהודי והדמוקרטי, הודח באופן מביש.
אז מה יהיה עם הערבים במדינה האחת בין הים לירדן? מתווה התוכנית של הקואליציה הנוכחית, המורכבת, יש להזכיר, גם מאנשי "יש עתיד", הוא בעיקר להרחיב את ההפרדה ולא להוביל להיפרדות. הפרדה, אבל בתוך מדינה אחת גדולה. יש לזה שם, אבל "אסור להשוות".
דובי שורץ הוא מייסד מרכז המידע OnePlace – ערבים בישראל ועורכו
