את השבוע מתחילים בפליאה. זו התחושה שאחזה בנו כששמענו את הקואליציה המופלאה בין ימין ושמאל שקמה בעקבות חשיפת הפעילות המודיעינית האמריקאית בישראל. למי שלא שמע, המסמכים שממשיכים לשחרר איש ה-NSA אדוארד סנאודן גילו לעיני כל, ששירותי הביון האמריקאים קראו את המיילים של מנהיגים ישראלים, ולא רק של אנגלה מרקל. אנשי מודיעין אמריקאים אף שכרו דירה המשקיפה על דירתו של שר הבטחון לשעבר, אהוד ברק, במגדלי אקירוב. ככל הנראה, שיערו מומחי המודיעין של יומוני ישראל, הם עשו זאת כדי לנסות ולהאזין בעזרת מיקרופונים למתרחש בדירה (ואולי בכלל היו מעריצים של פסנתרים מכאניים אשר, כידוע, ניגנו סביב השעון באותה דירה מפורסמת).
כאשר נחשפו הניסיונות האמריקאים להאזין למרקל, או לפרוץ את המייל של בכירים בממשלת צרפת, תגובתם של הגרמנים והצרפתים היתה נחושה ומדודה. "זה לא בסדר," אמרו דוברים רשמיים. "נבדוק את זה לעומק". ביקורים בוטלו, מזכרים נזעמים ומנומסים הוחלפו, והכל חזר להיות כפי שהיה קודם לכן. העולם החשאי הוא קרן שפע בלתי נדלית עבור העוסקים במלאכת המדינאות והבטחון. לנו, האזרחים שאינם יודעי סוד, נדמה שמדינאות מתבטאת ומתבצעת בהחלטות המקדמות סדר יום של מנהיגים. מי שמנהיג הוא מי שמבצע, והוא נמדד ומוערך על סמך יכולתו זו. אבל באוקיאנוס המידע השוצף סביבנו, החלטות הן בקושי מצופים שלשניה נגלים מעל למים הגואים ולשניה נעלמים בין הגלים. מה שחשוב בעולם החשאי זו הזרימה. בכל רגע נתון מחזיקים אנשי הצללים במידע שיכול לרומם ולהשפיל, לחיות ולהמית, פחות או יותר את כל מי שירצו. המידע הזה, כיוון שהוא רב כל כך (ונפחו הולך וגדל בטור הנדסי), אינו בעל ערך מובהק כשהוא נפרט לפרטים. פרטים יש תמיד, על כל אחד, בכל מקום ובכל זמן. כוחו של המידע הוא בהצטברותו בתנועה. התנועה הזו היא האויר במפרשי המדינאות. התנועה היא זו שמספקת את האנרגיה ואת הגיבוי למדינאים בבואם להחליט. המצע הרוחש של סודות, הידיעה שהכל יכול לקרות, הם גורם משמעותי לכך שמשהו קורה בסופו של דבר.
כמובן שמתנהל כאן מאבק. המדינאים מנסים לכוף את אוקיאנוס הסודות לרצונותיהם, לקידום סדרי היום הספציפיים שלהם. אחת הזירות העיקריות בהן מתנהל המאבק היא הזירה הטכנולוגית. בארצות הברית, למשל, ניסה ממשל בוש הבן להביא תחת מוטת כנפיו את העולם הסודי כאשר נטל לעצמו רצף של חירויות לאסוף מידע, לחקור ולעצור חשודים אפשריים בטרור תחת ה- Patriot Act, אותו חוק שעבר בשני בתי הקונגרס לאחר 9/11. ובכל זאת, תנועתם הנחשולית של הסודות, הקודמת לשיקולים של תוכן ומוסר, חזקה גם מחירויות הביצוע החריגות. ג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנאודן מוּכָּרִים בדרך כלל (ואולי גם מוֹכְרִים את עצמם) כלוחמים למען חופש המידע, למען פרסום אמיתות חסויות. אבל אפשר גם להבין אותם כמי שנאבק למען המשך הזרימה, למען הבטחת תנועת המידע עוד לפני שהוא בכלל נקרא. נפחי המידע ששניהם משחררים בהדרגה הם עצומים מכדי לחשוב שהם מבקשים להסיר את הלוט מעל נושאים מסוימים. החירות שהם מבקשים להבטיח היא לא חירותו של האזרח לדעת דברים ספציפיים שאינו יודע, אלא חירותו של מידע לזרום בחופשיות. המאבק שלהם נוטל את העוקץ מן הניסיון לרסן את תנועת המידע ככח שמניע את העולם. נדמה שגם המנהיגים מתחילים להבין, אם לא להתרגל, למצב החדש.
כל זה נכון, כמובן, כשישראל נותרת מחוץ לשיחה. מה נחשף בעיתונים? (לא אנחנו חשפנו, כמובן. נחשף עבורנו) נחשפה שגרה. כמו שאפילו אמרו כמה מומחי מודיעין אמיצים: כולם מאזינים לכולם. כולם זורמים באוקיאנוס וכולם משחקים את המשחק. קבלנו הצצה לשגרה הזו. אבל מה היה למנהיגינו להגיד? "תפסנו אתכם, האמריקאים. עכשו אתם חייבים לנו. מה אנחנו כבר יכולים לדרוש לפרעון החוב? אתם יודעים מה? שחררו את פולארד".
אנחנו לא זורמים. אצלנו רק טועים (לעתים נדירות) או צודקים (כמעט כל הזמן). נדמה לנו, כמו שתמיד נדמה לאלו שלא זורמים, שאנחנו בעצם נוקטים עמדה מוסרית ראויה. זרימה מטשטשת, מוחקת אבחנות ברורות, מחייבת התגמשות ולמידה ללא הפסק. אולם אנחנו לא מנסים ללמוד, מכיוון שאנחנו כבר יודעים. ודאי שאנחנו לא מאמינים בתנועה ככח מכונן, לא של עולם חדש וגם לא של אזור חדש. ישראל היא המקום שהכל נעצר בו, הסבך על גדת הנהר שאליו מגיעות שקיות הפלסטיק, הצמיגים התקורים, ולעתים גם הגופה שמישהו השליך למים במעלה הזרם. כאן הכל ממתין עד שיבוא מישהו ויתעניין.
גורלו של ג'ונתן פולארד הוא בהחלט ענין לענות בו. היחס האמריקאי אל פולארד חורג מתקדימים מקובלים לגבי האופן בו מדינה אחת מתייחסת אל מדינה ידידה, גם כשזו האחרונה נתפסת בחריגה מן הכללים. בעצם, כשחושבים על זה, אנחנו כועסים על האמריקאים כיוון שהם לא זורמים. "מה יש לכם?", אנחנו שואלים. "אתם לא מבינים שככה זה? הרי לא עשינו נזק אמיתי, וממילא, כך עושים כולם".
