מאז תחילת המלחמה האכזרית והארוכה ביותר בתולדותיה של ישראל נגד הפלסטינים ברצועת עזה, הנמשכת כבר מאה יום, מתברר שתנועת חמאס התכוננה היטב לעימות צבאי אינטנסיבי וממושך. היא צברה נשק ותחמושת, חפרה מנהרות ונערכה מבחינה תקשורתית. הדברים באים לידי ביטוי בכך שכוחותיה ממשיכים להילחם, לשגר טילים ולהפיץ תעמולה.
ישראל, מצידה, הצליחה לשחרר בכוח רק שבויה ישראלית אחת בעזה. אולם, בניגוד ליכולת ולמוכנות של חמאס בהיבט המבצעי-טקטי, היא לא הייתה מוכנה, ולא מסוגלת להיערך מראש, בשני תחומים אסטרטגיים חשובים באותה מידה: לצמצם את הנזקים במערכה ולזכות בנקודות מול ישראל בסבב הסכסוך ההרסני והאיום ביותר מכל קודמיו עבור הפלסטינים.
בהיבט הראשון, נחשפה רמת היערכות נמוכה בהכשרת החברה בעזה לשאת בתוצאות המלחמה, בשים לב לכך שחמאס שולטת ברצועה כבר 17 שנה ועל בסיס ניסיונות העבר הרבים. התברר שמנגנוני הממשלה האזרחיים נעדרו או נעלמו מלכתחילה, מה שהביא את המערכות של אונר"א לנסות למלא את החלל עם המשאבים הזמינים לה. לא היה גורם כלשהו מטעם חמאס שייקח אחריות לטיפול בפלסטינים שהיו נתונים להפצצות, להרס, להרג ולעקירה מבתיהם ומאזוריהם, ולספק להם את המינימום ההכרחי של שירותים הומניטריים. ממשלת חמאס אף לא הכינה בארות מים, גנרטורים לחשמל, מכלי דלק או מלאי חלופי של מוצרי מזון ברחבי רצועת עזה. הקריאות להחזיק מעמד לבדן אין בהן תועלת בתנאי מלחמה.
אסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, הצהיר למשל שתנועתו פועלת בשתי חזיתות. היא נלחמת בישראל בחזית הראשונה (וזה נכון), ובחזית השנייה היא פועלת בתחום ההומניטרי. אולם הוא לא הסביר כיצד או מה היא עשתה: מה סופק ליותר משני מיליון פלסטינים כדי להקל עליהם במהלך 100 ימי מלחמה, לכל הפחות בהשוואה למאמץ התקשורתי הראוי לציון שחמאס משקיעה?
התפארות בכך שנכפה על ישראל לפנות את יישובי עוטף עזה ואת היישובים ליד הגבול עם לבנון ולמנוע מתושביהם לחזור אליהם, אין בה די, למרות חשיבותו של העניין. עצם ההשוואה כואב ומצער: יש הבדל עצום בין פינוי של תושבים לבתי מלון ולאתרי נופש כדי לשמור על חייהם, לחסוך מהם את מוראות המלחמה ולהבטיח את צורכיהם, לבין המצב הטרגי של הפלסטינים שנדדו ממקום למקום, כשלכל אחד מהם סיפור כואב ומר.
הטעות האסטרטגית השנייה של חמאס באה לידי ביטוי בהתעלמותה מהממד הערבי והבין־לאומי ובהסתמכותה על "אחדות הזירות" בהימור על חזבאללה ועל איראן. ברור שהמצב באזור ובעולם אינו מעודד מערכה נגד ישראל; הגורמים הבין־לאומיים תומכים בהקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה בלבד, אולם מתנגדים לכל מה שמעבר לכך. הדבר אינו תקף למדינות מערביות בלבד אלא גם לרוסיה, סין והודו, שבהן אגב לא התקיימה ולו הפגנה אחת, בניגוד לרוב מדינות המערב.
הטעות האסטרטגית השנייה של חמאס באה לידי ביטוי בהתעלמותה מהממד הערבי והבין־לאומי ובהסתמכותה על "אחדות הזירות" בהימור על חזבאללה ועל איראן. ברור שהמצב באזור ובעולם אינו מעודד מערכה נגד ישראל
ההסתמכות על חזבאללה ועל איראן היא אשליה מוכחת: חזבאללה הוא נכס עבור הביטחון הלאומי האיראני בלבד, כלומר משמש כחזית תגובה קדמית לכל איום ישיר על איראן או כזרוע אזורית ליישום מדיניותה במזרח התיכון הערבי, כפי שקרה בסוריה. הבעיה היא שהניסיון הוכיח את חוסר התוחלת בהימור כזה במהלך האינתיפאדה השנייה (2004-2000) ובארבע המלחמות על עזה (2021-2014-2012-2008).
הדבר הוכח גם לאחר מאה ימי מלחמה בעזה, למרות ההצהרות החמקמקות של חזבאללה על הפצצותיו בצפון, שמתנהלות על פי כללי מערכה ידועים מראש. הדבר קיבל אישור גם בהצהרותיהם של מנהיג איראן, נשיא המדינה ושר החוץ, המעידות על כוונתה של איראן להימנע מטעות אסטרטגית של היגררות למלחמה שישראל רוצה בה. איראן פועלת בשיקול דעת שיש בו התחמקות והתנערות מהאיום המוכר שלה להשמיד את ישראל ולהעלימה מעל פני האדמה. יצוין שהנהגת חמאס הייתה מודעת לכך שאיראן וחזבאללה אינן נוטות להגיב על תקיפות ישראליות ועל פגיעה בהן בסוריה, בעיראק ואפילו באיראן עצמה.
לפיכך, הטעות האסטרטגית הראשונה של חמאס עולה עד כדי נכבה חדשה לפלסטינים, חמורה יותר מקודמותיה. מה שמחמיר אותה עוד יותר היא העובדה שהפלסטינים בגדה המערבית ובתוך הקו הירוק אינם יכולים להגיש כל סיוע לבני עמם בעזה כנגד ישראל, שהיא האויב המשותף. חשוב לבחון את המשמעות של מציאות זו ולמצוא צורות מאבק משותף וממושך שילכדו את הפלסטינים מהנהר ועד הים.
הטעות האסטרטגית השנייה קשורה להתעלמות מהמציאות הערבית והבין־לאומית, שאינה מאפשרת לעם הפלסטיני לנצל את סבלו, את הקרבתו ואת מאבקיו ההרואיים, כבירים ככל שיהיו. יש להפנים שישראל היא עובדה בסדר הבין־לאומי הקיים, ושכל חזון פוליטי ומאבק של הפלסטינים חייב להיות מיועד לחיזוק עמידתם האיתנה על אדמתם ולצבירת נקודות במאבקם נגד ישראל. אסור לאפשר לישראל לפלג את העם הפלסטיני, לדחוק את עניינו ולקבור את מאבקו.
מאת ימי המלחמה בעזה עלו לנו במאה אלף פלסטינים הרוגים, פצועים, נעדרים מתחת להריסות ואסירים בבתי מעצר, כשבגדה המערבית יש כבר יותר משלוש מאות חללים ושלושת אלפים עצורים. נוסף על כך, יש טרגדיות וזוועות שהפלסטינים לא חוו כמותן מעולם: יותר מ־70 אחוזים מהמבנים בעזה, ובכלל זה תשתיות ובתים, נהרסו. גם לישראל נגרמו נזקים ואבדות, אולם אין בכלל בסיס להשוואה בין שני הצדדים בעניין זה, משום שישראל יכולה להתמודד בזכות כלכלתה החזקה ותמיכתן של מדינות המערב.
חשוב מכול, אחרי מאה ימים של מלחמה, ישראל וארצות הברית מתעקשות להמשיך במלחמה באמתלה של סיכול האפשרות ל־7 באוקטובר נוסף מעזה, מהגדה ומלבנון. לכן היעד הוא חיסול היכולות הצבאיות של חמאס, השמדת המנהרות והדחת חמאס מהשלטון. ישראל מסכימה להפוגה הומניטרית זמנית בלחימה ולהכנסת סיוע הומניטרי כדי לאפשר את שחרור הישראלים המוחזקים בידי חמאס. אולם מטרתה היא הגליה של חלק מהאוכלוסייה העזתית, בכוח או מרצון.
מנגד, בחמאס טוענים שהם ומנהיגיהם בטוב, שהתנועה עדיין שולטת במצב בעזה ושישראל לא השיגה את מטרותיה. אלא שהעם הפלסטיני, מהים עד הנהר, כלל אינו בטוב, ובמיוחד בעזה שהופכת לאזור בלתי־ראוי לחיי אדם.
מאג׳ד כיאלי הוא אינטלקטואל, סופר ופובליציסט פלסטיני בעל שם החי בברלין. המאמר המלא פורסם במגזין אל־מג'לה ב־15 בינואר 2024. גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
