כאשר שואל כַּתָּב היומון הליברלי של ישראל האם "יש סיכוי לחילונים בעולם הערבי" הוא למעשה מקווה שהערבים יהיו כפי שאנחנו אוהבים לדמיין את עצמנו. הוא מוטרד מעליית האסלאמיסטים, אלה ש"יש להם נרטיב", ומייחל ל"נרטיב לאומי-אזרחי חדש" שיהווה משקל נגד לסיסמא "האסלאם הוא הפתרון". הוא סבור שלישראל יש כבר נרטיב לאומי-אזרחי כזה, ועליה רק "להגדיר ולחזק" אותו כדי שלא תגלוש לתיאוקרטיה. למעשה, ההנחה המובלעת היא כי אם יש סיכוי לְחילונים-ליברלים בעולם הערבי, יש סיכוי גם לָחילונים-הליברלים בישראל.
הבעיה בתיאור הזה היא שהמזרח התיכון כולו, ובו ישראל, דוחק בהדרגה את האוכלוסיות החילוניות-ליברליות לקרן זווית. הסיכוי לְחילונים ליברלים בעולם הערבי איננו גדול יותר מהסיכוי לָחילונים הליברלים בישראל. זאת מכיוון שבמזרח התיכון כולו האליטות הישנות מפנות את מקומן לרוב האוכלוסיה – דתיים, מסורתיים ושמרנים. הדֶמוֹגְרַטְיָה – שילוב של דמוקרטיה ודמוגרפיה – מנצחת, או שהיא בדרכה לעשות זאת.
הויכוח על קיומו של "נרטיב אזרחי" בישראל, ועל מגמות דמוקרטיות מול מגמות תיאוקרטיות במדינה, נדון בכתיבה האקדמית ובאופן חלקי גם בכתיבה הפובליציסטית. אין טעם לפשפש בו עתה. אולם כל מי שעיניו בראשו רואה שחדירת הדת למרחב הציבורי בישראל גוברת, בין אם בשל הדמוגרפיה המשתנה, בין אם כתגובת נגד של דתיים, מסורתיים ושמרנים למה שהם תופסים כדומיננטיות מוגזמת – ולא דמוקרטית בעליל – של האליטות הישנות, הליברליות-חילוניות, במרחב הציבורי. כללו של דבר, ישראלים חושבים אינם פטורים מעיון מעמיק בשאלה האם יחסי דת ומדינה בישראל, בעבר ובהווה, אכן שונים במהותם מיחסי דת ומדינה במזרח התיכון הערבי, בעבר ובהווה. יתרה מזו: איננו יכולים לפטור את עצמנו מהשאלה האם "דמוקרטיה" אמתית במזרח התיכון – הכולל מדינות ערביות וגם את תורכיה וישראל – לא תביא בהכרח לעליית כוחן של אוכלוסיות דתיות, מסורתיות ושמרניות, שמבחינה מספרית הן ממילא הרוב, או בדרך להיות הרוב, בכל אחת מהמדינות באזור.
דומה כי הגיעה השעה כי האליטה החילונית-ליברלית בישראל תכיר במציאות המקומית והאזורית כפי שהיא, ותזנח את המסגרת המדומיינת – "ישראל כפי שהיינו רוצים שתהיה", המשמשת נקודת מוצא לייחוליה ואיחוליה למזרח תיכון מדומיין – "הערבים כפי שהיינו רוצים שיהיו". האסלאם הפוליטי עולה, ולרוב המשקיפים והחוקרים, בעולם הערבי ומחוצה לו, אין ספק כי הוא יוביל את הפוליטיקה הערבית בעתיד הנראה לעין. אולם, בניגוד לחרדתו של הכתב הישראלי, הם אינם סבורים כי "תקדים איראן" בפתח. חשוב מזה: הם אינם מטילים את יהבם על הטכנולוגיה המערבית – "טלפונים ניידים ורשתות חברתיות באינטרנט" – שתציל אותם מהאסלאם הפוליטי, אלא מסבירים כי בעידן החדש האסלאם הפוליטי איננו השד האיום שממנו הורגלנו לחשוש.
יש להניח כי חילונים-ליברלים יוכלו להתקיים במובלעות אוטונומיות, פחות או יותר, במדינות המזרח התיכון. אולם הדרך לניסוח ה"נרטיב לאומי-אזרחי" הנחוץ לקיומה של מדינה לא תהיה בהסתגרות והיבדלות אלא בחיפוש המכנה המשותף לאוכלוסיה החילונית-ליברלית ולאוכלוסיית הרוב שבקרבה הם חיים. השאלה האמתית, אם כן, איננה האם יש סיכוי לחילונים במזרח התיכון, אלא, ראשית, האם יש סיכוי שחילונים בכל מדינות המזרח התיכון יקבלו את העובדה שהם מיעוט בהשוואה לקהילות שדת ומסורת חשובות להן ביותר; ושנית, האם יש סיכוי שחילונים במזרח התיכון יקבלו את העובדה שסוגיות של זהות עדתית, דתית ולאומית אינן רק מהותיות לרוב אוכלוסיית המזרח התיכון אלא גם צפויות להתחזק בעתיד הנראה לעין.
האליטות במזרח התיכון המייחלות לכך שמדינותיהן תינתקנה מיבשותיהן ותיסחפנה בהדרגה לעבר מערב אירופה מוזמנות לארוז את חפציהן כבר עתה. שאר החילונים-ליברלים יעשו בחכמה אם ישלימו עם הפסדם במערכה, גם אם הוא זמני, ויקבלו את העובדה שבדת – כל דת – יש גווני ביניים, ושאין סתירה מובנֵית בין דומיננטיות של דת ומסורת במרחב הציבורי והפוליטי לבין ערכים ליברליים של שוויון וחירות. המאבק למען ערכים אלה יכול להימשך גם במערכת דתית-מסורתית, והוא יספק לא פחות נצחונות, ולא יותר כשלונות, ממאבק למענם במערכת חילונית-מערבית.
