ח'אלד משעל היה ונותר הגורם המשפיע בתוך החמאס. בבחירות שנערכו במהלך מאי נקבע כי משעל, אשר היה בעבר הסמן הניצי בהנהגת החמאס וכיום הוא הסמן הפרגמטי, ימשיך לעמוד בראש הלשכה המדינית. כמו כן, רבים ממקורביו נבחרו באפריל להנהגת התנועה. כפי הנראה משעל ימשיך לנווט, יחד עם כוחות עולים כגון אסמאעיל הנייה, את הספינה של החמאס. והשאלה המתעוררת בעקבות הבחירות הללו היא לאן משעל ושותפיו יכוונו אותה.
החמאס נמצא כיום בדילמה אסטרטגית. עליו לבחור בין משילות לבין התנגדות. משילות פירושה לשקם את עזה ולתחזק את כלכלתה. במקביל, אם החמאס שואף לקדם את האינטרסים הלאומיים של הפלסטינים עליו להדק את קשריו עם מדינות ערב, ואף לפתח קשרים עם מדינות מערביות. יתר על כן, כדי למשול בעזה עליו לדכא את הג'האד האסלאמי. כלומר, עליו להתעמת עם תנועות פלסטיניות אחרות.
מדיניות ההתנגדות, אשר הייתה האידיאולוגיה הדומיננטית בקרב החמאס עד ה"אביב הערבי" מובילה בנתיב הפוך. המרכיב החשוב ביותר על פי גישה זו, היא טיפוח היכולות האלימות נגד ישראל והשימוש בהן. כלומר, כאשר המתח עם ישראל עולה, להמטיר לתוכה טילים. המחיר הוא דרדור המצב הכלכלי והביטחוני של תושבי עזה.
לכל אחת מהגישות הללו יש שותפים לדרך מחוץ לחברה הפלסטינית. ציר ההתנגדות מורכב מסוריה, חזבאללה ואיראן. מאידך, השותפים הטבעיים לגישת המשילות היו מדינות אשר טיפחו קשרים עם המערב ואף הגיעו להסכמי שלום עם ישראל (מצרים, ירדן, טורקיה). שכן, הקו שהנחה מדינות אלה היה לקדם את כלכלתן (אשר לעיתים קרובות היו מושחתות עד היסוד) ולא את המאבק האלים. עד ה"אביב הערבי" החמאס קשר עצמו למדינות ציר ההתנגדות, גם משום שדמה להם אידיאולוגית וגם בשל התמיכה הכספית שקיבל מהם. אולם ה"אביב הערבי", ובמיוחד הטבח בסוריה, הפכו את הקשר ההדוק עם ציר ההתנגדות לבלתי נסבל. מאידך, המדינות שבחרו במשילות, ומצרים בראשן, מציגות לחמאס ולעולם כולו אפשרות חדשה ומושכת להשגת שינויים פוליטיים – הגישה של מאבק אזרחי המוביל לדמוקרטיה. מילים אחרות, ה"אביב הערבי" שינה באופן מהותי את מגוון האפשרויות שעומדות לרשות החמאס.
בשל ההתפתחויות הללו משעל קידם שתי מגמות: האחת, הידוק קשרים עם מדינות ערב מתונות, השומרות על יחסים הדוקים עם המערב. מדינות אלה, ובראשן מצרים ו"האחים המוסלמים" הבהירו שהן מתכוונות לכבד את הסכמי השלום עם ישראל. המשמעות של כיבוד ההסכמים היא שהחמאס חייב למצוא דרך להצדיק לעצמו קיום לצד ישראל. בשל כך החלו מנהיגי החמאס לחפש את הנוסחה שתאפשר לחיות לצד ישראל, מבלי לוותר על החלום לחיסולה. כרגע הנוסחה המקובלת על מנהיגים אלו הוא הסכם שלום מתוחם בזמן, המאפשר לטעון שהם לא השלימו עם קיומה של ישראל בטווח הארוך.
המגמה השנייה מובילה לפיוס עם הפת"ח תוך נכונות לאפשר לו לתמרן בזירה המדינית מול ישראל. גישה זו היא פועל יוצא מכך שהחמאס החל לדמם מבית – שכן גם המיליטנטים וגם המתונים עוזבים אותו. הגורמים המיליטנטיים אינם מרוצים מהריסון שהחמאס כפה על לוחמיו, ולכן חלקם נוטשים ועוברים לג'האד. מאידך, חלק מאוהדיו המתונים זולגים אל הפת"ח. כך קרה שבבחירות האחרונות שבאוניברסיטאות שבגדה הפת"ח ניצח. ההפתעה הגדולה היתה שהפת"ח אפילו ניצח באוניברסיטאות המצויות בחברון, עיר הידועה כמעוז של החמאס.
במצב הנוכחי, כאשר החמאס לא יכול להרשות לעצמו להוביל מהלכים צבאיים נגד ישראל, אך גם לא להוביל מהלכים דיפלומטיים, הוא חייב למצוא דרך לנווט בין התנגדות אלימה לבין דיפלומטיה. הפתרון שמשעל הצביע עליו, ואשר ספג ביקורת קשה מההנהגה העזתית של החמאס, היה להעביר את המשא ומתן עם ישראל לידי אבו מאזן, ולהמיר מאבק מזויין במאבק אזרחי. בעוד שמשעל בחר בגישה המתקרבת לנתיב הדיפלומטי, אחרים בהנהגת החמאס חולקים עליו ומתאמצים לטרפד את מדיניותו החדשה. נראה כי משעל ינווט, אך המסלול יהיה רצוף עליות ומורדות.
