ביקרתי בימים אלה בעיר שדה פלסטינית, שם נועדתי לשעות אחדות עם שניים ממנהיגי השטח של החזית העממית וכן עם איש דת פעיל במסגדי העיר. השלושה בני פליטים מכפרים ליד רמלה, בית שמש וירושלים, בשנות הארבעים לחייהם. שלושתם ישבו שנים רבות בבתי סוהר ישראלים, בעיקר במעצר מנהלי מתמשך ומתחדש מעת לעת. שיחותינו התנהלו בכבוד הדדי ובאיפוק ולא נשמעה התלהמות או נסיון לייצר שיח קורבני. היה זה מאמץ משותף לפענח את המציאות הפוליטית והמדינית הפלסטינית.
מהשיחה עם השלושה מתקבלים מספר רשמים על המצב הפלסטיני, כפי שהם מבינים אותו. ראשית, הם מאמינים כי המאבק על עתיד הארץ הוכרע: ממשלת ישראל הצליחה בחתירתה לקבע את הכיבוש הן בשטח הן בתודעה הפלסטינית. עתה נותר בפני הממשלה רק שלב ההרחבה וההעמקה של מפעל ההתנחלות ועמו גם הרחבת הסכסוך והנצחתו. לדעתם אבד הסיכוי ליישום מציאותי של הפרדיגמה "שטחים תמורת שלום", שנועדה לממש את היעד המדיני הקובע כי הסכסוך הינו בר פתרון וכי פתרונו יבוא עם יישום העקרון של "שתי מדינות לשני עמים". פרדיגמת ה"מדינה האחת" היא ברירת מחדל אך אין בה מרשם מדיני פוזיטיבי, וליזמת השלום הערבית אין אחיזה במציאות.
שנית, השלושה טענו כי מדיניות ממשלת עבאס בעניין המדיני חסרה כל בסיס של תמיכה ציבורית בשטחי הרשות הפלסטינית. ההנהגות של פתח וחמאס איבדו את אמון הציבור, הן בגדה והן בעזה. אין סיכוי של ממש להקמת ממשלת פיוס ואף לא לקיומן של בחירות כלליות בעתיד הנראה לעין. הרשות הפלסטינית, לדעתם, איננה קיימת למעשה, והסדר הציבורי נשמר כתוצאה ממצב אינרטי של סולידריות ציבורית. הרשות נתפסת כמכשיר שליטה ישראלי באוכלוסיה הפלסטינית. עבאס, פיאד והממסד המסייע להם נראים כמשתפים פעולה עם ישראל וארה"ב, בעיקר בתחום הבטחוני.
בני שיחי היו סבורים כי התפוגגות ההשפעה האמריקנית במזרח התיכון, התקפלות אירופה והתעוררות המהפכה הכלל-ערבית, "האביב הערבי", מבשרים תפנית שלילית במשאביה האסטרטגיים של ישראל. מבצע "עופרת יצוקה" נוסף בעזה איננו אפשרי: מצרים של היום לא תשאר אדישה ועלולה לאיים על ישראל ועל ארה"ב בהתערבות צבאית, אפילו תוך סיכון הסכם השלום. עימות מדיני כלל ערבי עם ישראל בתביעה להשבת הזכויות הפלסטיניות נראה להם תרחיש סביר. בזירה הפלסטינית תעבור ההתקוממות לדור הבא: בני הארבעים והחמישים נשחקו, ובמקומם יבואו בני עשרה והעשרים. ה"אינתיפאדה השלישית" תופנה נגד הרשות הפלסטינית וכוחות הבטחון שלה והיעד יהיה לאכוף על הרשות את החזרת מפתחות השלטון והשליטה לישראל כדי לאלץ את האחרונה לחזור למתכונת "קדם אוסלו". הדרך למאבק בכיבוש, הסבירו בני שיחי, עוברת בהחרפתו.
ליבת הסכסוך היא בעיית הפליטים וזכות השיבה. הכשרת הלבבות של הדור הצעיר לדבקות בנרטיב זכות השיבה ("בני נושא עמו את המפתח של בית הורי ברמלה") הינו סיפור הצלחה ומקור להשראה ותקווה. שורש ההצלחה נובע בעיקר מדבקותה של ישראל במימוש רעיון "ארץ ישראל השלמה" תוך נישול הפלסטינים גם בשטחי הגדה המערבית. בני שיחי דיברו, בהקשר זה, על מודל דרום אפריקני (קייפטאון – "שטח 6" כמשל): מתן זכות להתיישב בקרבת כפר מורשתם של הפליטים, אך לא במחיר יצירת פליטות חדשה של ישראלים. "לא נאלץ ישראלים לפנות בתי ערבים לשעבר בערים ובכפרים שעוד נותרו על תילם". באשר לכפרים שנמחקו, ישראל תידרש לשקמם ולהשיב את צאצאי האוכלוסין המקוריים למקומם, ככל שהם ירצו בכך.
האיבה הפלסטינית כלפי ישראל מתמקדת בממשלה ופוסחת על החברה הישראלית, בודאי בחזית השוחרת שלום ופיוס עם הפלסטינים. יש שנאה כלפי הממשלה וכלפי הצבא והמתנחלים, אך לא כלפי הישראלים. קיימת כמיהה לשיח פלסטיני-ישראלי אנושי ומשאלה לתמיכה במאבק הפלסטיני מצד מחנה השלום הישראלי. בד בבד, מתרחבת התמיכה הפעילה בבידוד ישראל וניתוק קשרי שיתוף הפעולה עמה (BDS, אנטי נורמליזציה). המימד המשיחי של ההתנחלות, גרסו בני שיחי, מעביר את הסכסוך לפסים דתיים. זהו סכסוך מסובך, מסוכן ואלים לאין שיעור.
