כתבה מעניינת התפרסמה ב-22 בינואר באתר החדשות הפלסטיני מען, כתבה שמשום מה לא מצאה את דרכה לתקשורת הישראלית. בפעם הראשונה מאז 2007, איפשרה ישראל ייצוא של ריהוט מרצועת עזה לירדן. בדיקה מהירה באתר "גישה", עמותה ישראלית העוסקת בחופש התנועה של תושבי עזה, העלתה שאכן אישרה ישראל למספר משאיות לעבור מרצועת עזה דרך גשר אלנבי לירדן כדי להשתתף בתערוכת רהיטים בירדן. עוד מתברר שתוצרת חקלאית, בעיקר פרחים ותות שדה, מיוצאת מהרצועה לאירופה (דרך נמלים ישראלים). הידיעה מעלה את השאלה עד כמה נכון יהיה לכנות את המצב בו נמצאת רצועת עזה "מצור".
לאחרונה סגרה ישראל את כל המעברים היבשתיים לרצועה למעט מעבר כרם שלום שהורחב ושופץ לצורך הגדלת התעבורה אל הרצועה וממנה. הסגר הישראלי הנוקשה שהטילה ישראל על הרצועה בשנת 2007 הוקל משמעותית ביוני 2010, לאחר פרשת המשט התורכי והלחץ הבינלאומי שהופעל על ישראל בעיקבותיו. את רשימת המוצרים המותרים לכניסה לרצועה החליף צה"ל ברשימה מוגבלת של מוצרים אסורים, בעיקר חומרי בניין שיכולים לשמש גם לייצור כלי נשק. הנפגעים העיקריים מכך הם אונר"א וארגוני הסיוע הבינלאומיים המנסים לשקם את הרצועה לאחר המלחמה. אולם השוק הפרטי נהנה ממעבר חופשי של סחורות מוזלות דרך המנהרות ממצרים, מהם ישראל מעלימה עין.
החל מספטמבר 2010, החלה ישראל לאפשר כניסה יומית של כלי רכב חדשים ומשומשים למכירה בשוק הפרטי ברצועה. דלק עובר באופן חופשי לרצועה מישראל, אך תושבי עזה מעדיפים לצרוך את הדלק המוברח במנהרות ממצרים משום שהוא זול משמעותית (גם אם איכותו ירודה). לרצועת עזה מעבר יבשתי נוסף, מעבר רפיח בגבול עם מצרים, שנותר על פי רוב סגור למעבר פלסטינים למרות ההצהרות הפופוליסטיות של הממשלה המצרית החדשה. דו"ח ועדת פאלמר של האו"ם, שהוקמה בעקבות אירועי המשט, קבעה בספטמבר 2011 שהסגר הימי שמטילה ישראל על עזה חוקי.
הסגר הישראלי על עזה הולך אם כן ונשחק באופן הדרגתי וללא הד תקשורתי גדול. הבעיה העיקרית של תושבי עזה, מודים בארגון "גישה", הוא חוסר יכולתם להגיע לגדה המערבית או לסחור עמה. זו אכן בעיה קשה, אך כידוע אין רצף טריטוריאלי בין הרצועה והגדה. כדי לקיים מסחר פתוח, ישראל מתבקשת לאפשר תנועת פלסטינים המגיעים מישות פוליטית עוינת על שטחה הריבוני. אין זה דבר של מה בכך. יתרה מזאת, נשאלת השאלה מה חלקם של מקבלי ההחלטות הפלסטינים, ובראשם אנשי חמאס, בהתנתקות מהגדה המערבית.
ב-6 בינואר הגיעה משלחת של אנשי פתח מהגדה לביקור ברצועת עזה. במעבר ארז המשלחת עוכבה בידי אנשי הבטחון של חמאס ונאלצה לשוב כלעומת שבאה בעקבות חילופי דברים עם אנשי הבטחון במעבר. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR), ארגון זכויות אדם פלסטיני שבסיסו ברצועת עזה, גינה את התקרית בחריפות.
כפי שכתבתי זה מכבר, עזה והגדה המערבית הופכות לנגד עינינו לשתי ישויות פוליטית נפרדות ואף עוינות. מה מידת האחריות המוטלת על ישראל להיווצרות מצב זה, ועד כמה עליה לפעול לשינויו? בדו"ח שהתפרסם בנובמבר, טענו ב"גישה" ש"על ישראל לאפשר את רמת התנועה הדרושה לא רק להישרדות אלא גם לשגוג, פיתוח וקיום זכויות הפרט [של תושבי עזה]". לאור מצב הלוחמה השורר בין רצועת עזה וישראל, ולאור העוינות שמגלה הנהגת החמאס להנהגה הפלסטינית בגדה, ראוי שדרישה מוסרית זו תופנה בראש ובראשונה לממשלת חמאס.
