ספרי האחרון חוקר את התופעות הפסיכולוגיות-החברתיות שמניעות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא דן, בין השאר, בחמישה סוגים של יזמות משותפות מהשטח, שתומכות בבניית שלום: קבוצות דיאלוג; שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני במחקר; תיירות פוליטית; קבוצות נשים – עם דגש על העצמה חברתית-כלכלית תוך כדי בניית שלום; ובניית וחיזוק קשרים בין ישראלים ופלסטינים מעזה – גם כאשר כמעט לא ניתן להיפגש פנים אל פנים, בגלל יחסי המלחמה הקיימים בין ממשלת ישראל וחמאס.
התיזה העיקרית של הספר היא כי על מנת להגיע לשלום בר-קיימא, כלומר שלום צודק ובעל סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן, ישראלים ופלסטינים חייבים לעבוד יחדיו, ברמות שונות ורבות ובמסגרות מגוונות. בנוסף, הידע שנצבר במחקר האקדמי בנוגע למחסומים לעשיית שלום ולניסיון המוצלח של אנשי שדה וארגונים לא-ממשלתיים, המצליחים לקרב בצורה אמיתית בין העמים, חייב להגיע גם לדרג מקבלי ההחלטות בשתי החברות. כלומר, ללא בניית קשרים והזרמת ידע בין השטח למקבלי ההחלטות לא ניתן יהיה לערוך שינוים מבניים מתמשכים אמיתיים.
הספר פורס שבע קטגוריות של מחסומים פסיכולוגיים-חברתיים שמניעים את הסכסוך: (1) ההשלכות ארוכות הטווח והבין-דוריות של טראומה חברתית מאסיבית – ובמקרה שלנו, השואה עבור היהודים והנכבה והכיבוש עבור הערבים, והמלחמות הלא פוסקות עבור שני העמים. קטגוריה זו גם כוללת את הזיכרונות הקולקטיביים סביב אירועים טראגיים אלו; (2) סוגיות הקשורות לזהות קולקטיבית – כולל תחושת הקרבנוּת שמאפיינת הן יהודים והן פלסטינים, וגם התלות ההדדית השלילית שקיימת בין שתי זהויות אלו; (3) עמדות, תפיסות עולם, ואידיאולוגיות סותרות, הכוללות עמדות לגבי "בעלוּת לגיטימית" על האדמה; (4) תפיסת "אנחנו נגדם" – שמובילה לסטריאוטיפים שלילים, ודה-לגיטימציה, דמוניזציה ודה-הומניזציה של הצד השני; (5) סוגיות של רגש – שימוש יתר במנגנוני הגנה ואיבוד היכולת להיות אמפתי לסבל של האחר; (6) כישלונות בפתרון בעיות של הקונפליקט – כגון קיבעון מחשבתי ואי היכולת לדמיין עתיד של שלום ו – (7) העדר דיאלוג אמיתי בין הצדדים.
ריבוי המחסומים הללו אין משמעותו שאין דרכים, מבוססות מבחינה מחקרית ומעשית, להתגבר עליהם. לדוגמא, כאשר באים לעזור בהתמודדות עם הטראומות החברתית שמאפיינות את אזורנו, ניתן לעבוד על ריפוי קהילתי/חברתי שמחבר בין הכאב אישי לכאב החברתי. ארגונים כגון "פסיכואקטיב" ו"עו"סים שלום" – המורכבים מאנשי בריאות הנפש, יהודים וערבים, שפועלים למען שלום וצדק חברתי – מסייעים בתהליך זה. "פורום המשפחות השכולות", המורכב ממשפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את יקיריהם בסכסוך המתמשך, עובדים יחד במישורים רבים שמובילים לפיוס בין העמים. לדוגמא, חברי הפורום נותנים מעל 1,000 הרצאות כל שנה ברחבי הארץ ובגדה, כאשר כל הרצאה ניתנת על ידי פלסטיני אחד וישראלי אחד. כאשר הם מספרים את סיפוריהם האישיים ומדברים על החזון של שלום צודק, חברי הארגון מעבירים מסר חזק שניתן להושיט יד לשני מבלי לוותר על הזכויות הבסיסיות של כל 'צד'. דוגמא אחרונה ממחישה את היכולות לבנות קשרי שלום בין ישראלים ופלסטינים שאינם יכולים להיפגש פנים אל פנים (או כמעט ולא), במקרה של ישראלים ופלסטינים מעזה. ארגון "קול אחר", המורכב מתושבי שדרות וקהילות בקרבת הגבול, נמצא בקשר כבר קרוב לארבע שנים עם עמיתים בעזה. על מנת ליצור 'איזור וירטואלי של שלום', קול אחר שומר על קשרים דרך הטלפון, אי מייל ופייסבוק. בנוסף, הצלחנו לקיים סמינרים שהתמקדו ביצירה משותפת של עתיד בר-קיימא והמשכנו לשמור על קשר אפילו בזמן עופרת יצוקה.
הספר, שמציג דוגמאות אלה ואחרות בהרחבה, מראה כי אם רק נתגייס לכך נוכל לתרום לשבירת מחסומים פסיכולוגיים-חברתיים דרך דיאלוג אישי ופתוח, יצירת פרויקטים משותפים ויכולת לדמיין עתיד של שלום.
ג'וליה צ'ייטין, בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית, הינה מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר. ד"ר צ'ייטין גם פעילה חברתית וחברה בארגון "קול אחר" הקורא לפתרון לא אלים לסכסוך בין ישראל ועזה.
