הצהרתו של ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, לפיה הציונות היא פשע נגד האנושות עוררה גל של גינויים, ובצדק. זו אינה הפעם הראשונה שארדואן מביע הצהרה שרבים מפרשים כביטוי מובהק של אנטישמיות. האם האיש אנטישמי? אינני חושב כך. מי זוכר את ביקורו של ארדואן בישראל ב-2005, אירוע שהיה אחד משיאיה של הברית האסטרטגית בין תורכיה לבין ישראל. לארדואן התלוו אנשי עסקים וקצינים תאבי שיתוף פעולה. היה זה אותו ארדואן שהצהיר בפגישותיו עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון, כי מפלגתו סולדת מאנטישמיות ורואה בה פשע נגד האנושות. ובכל זאת, ארדואן מודל 2013 לא מזכיר את האיש שנשא נאומים ידידותיים ביד ושם ובבאר שבע, ליד מצבת הזיכרון לחללי האימפריה העוסמאנית שנפלו בקרבות מלחמת העולם הראשונה. ארדואן הנוכחי הוא איש מתוסכל וכעוס, וסיבותיו עמו. מרבית יעדיה של מדיניות החוץ התורכית, כפי שנוסחו בידי שר החוץ אהמט דאוטאולו לפני כמה שנים, הסתיימו בלא כלום.
"ניאו-עוסמאניזם" הוא מונח שגור שמתאר את שאיפותיה האסטרטגיות של תורכיה בשנים האחרונות. זהו מונח מבלבל בגלל שהוא מבטא מכלול של דברים: פנטזיות של כמה מבכירי מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן, תקוות של סוחרים, ביקורת מצד המחנה הקמאליסטי באליטה התורכית, חששות של מדינות באזור ומחוצה לו, וכן הלאה. משמעות המונח, באופן כללי, היא אמורפית. ברור שארדואן ודאוטאולו מדמיינים תורכיה מסוג חדש, כזו שלא מסתפקת ביישום צייתני של החלטות נאט"ו והבית הלבן. ארדואן ושר החוץ שלו מדמיינים תורכיה שמגדירה מצבים מדיניים ולא רק "מסתדרת" איתם. שני האישים להוטים למנף את עוצמתו של שוק שנמצא בצמיחה מעוררת השתאות. הבעיה, מבחינתם, היא שהגשמת החזון נראית רחוקה מתמיד. ממשלת ארדואן לא הצליחה "לגזור קופונים" מדיניים מאירועי האביב הערבי, כפי שקיוותה. היא לא הצליחה למצב את עצמה כמקור השראה למצרים, לוב ותוניסיה ולמכור להם מודל שמשלב דמוקרטיה ליברלית ביחד עם זיקות לאומיות ואסלאמיות. למשך תקופה קצרה, ארדואן הצליח לרכוש את הערצתם של מיליונים במזרח התיכון הערבי, אבל הוא לא הצליח לתרגם זאת להישגים מדיניים. נכזבה גם תקוותו ליהנות מהיוקרה שנלווית למעמד המתווך האחראי בין ישראל לפלסטינים, תקווה שניזונה מהבטחות שווא של ממשלת אולמרט. נכון לרגע זה, כשלו מאמציה של ממשלת ארדואן לחלץ מממשלת ישראל התנצלות על תוצאות אירועי ה"מאווי מרמרה", התנצלות שארדואן היה ממהר להציג בפני קהל בוחריו כעדות למעמדו כמנהיג אזורי, ולתבונתו המדינית. לנוכח שרשרת האכזבות הזאת, אפילו העובדה שיחסי הסחר בין ישראל לתורכיה מזמן לא היו טובים כל כך היא סוג של מבוכה לדידו של ארדואן. וזוהי רק רשימה חלקית של כישלונותיו המדיניים.
למרבה הצער, ממשלת ישראל היוצאת עשתה כמעט כל טעות אפשרית בהתנהלותה מול תורכיה. בורותם של אנשים כליברמן ואיילון מנעה מהם התמודדות אינטליגנטית עם ההשלכות המדיניות שיש לעובדה שבתורכיה "הכבוד הלאומי" הוא לא רק ערך מכונן בתודעה הקולקטיבית, אלא שיח תרבותי בפני עצמו. אפשר להבחין בצירוף מקרים מעניין: כמה שבועות לאחר שדיפלומטים ישראלים מקצועיים מתחו ביקורת על התנהלותו התמוהה של שר החוץ ליברמן בזירה הדיפלומטית, קבוצה של דיפלומטים תורכים בעלי נסיון הביעו תסכול רב ביחס ל"מדיניות ההרפתקנית" של ארדואן. נראה ששני הצמדים הפוליטיים, ארדואן ודאוטאולו מזה, ונתניהו וליברמן מזה, בחרו לסכן את האינטרסים האסטרטגיים של מדינותיהם באמצעות הצהרות או מחוות פופוליסטיות ולעתים אף ילדותיות על חשבון מדיניות אחראית המבוססת על כבוד הדדי.
ובנימה אישית יותר. לפני כשבועיים ביליתי כמה ימים בארכיון המדינה באסטאנבול במסגרת מחקר בתחום ההיסטוריה העוסמאנית. לא נתקלתי ולו בשמץ של עוינות מצד סגל הארכיון או מצד עמיתים תורכיים. להיפך, סגל הארכיון היה ידידותי כתמיד, מקצועי ונכון לעזור. פגשתי לא מעט תורכים שהפגינו יחס חם וידידותי כפי שהיו מפגינים כלפי כל זר אחר. אני חושב שחוויה זו היא מציאותית לא פחות מהתקפות הטנטרום של ליברמן וארדואן, והיא מצדיקה מידה מסוימת של אופטימיות.
ד"ר אבי רובין הוא חבר סגל המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
