כעת, אחרי ששוחררו החיילים המצרים שנחטפו בסיני, מצרים כמרקחה. ביקורת קשה מופנית כלפי נשיאה, מחמד מרסי, על כך שאינו רודף עד חורמה את הג'האדיסטים ואפילו פוגש ג'האדיסטים-לשעבר, מאפשר להם להיכנס לארמון הנשיאות ולהסתובב במסדרונות הכוח של מצרים. במקום שתודבק בהם סטיגמה, מלינים מבקרי המשטר, השלטונות מחבקים אותם והופכים אותם לגיבורים. כך לא מקיימים מדינת חוק.
נשמע כמו סיפור הלקוח ממחוזות מרוחקים – בעיות של ערבים שרק אתמול החלו לחיות במדינה דמוקרטית ועדיין אינם יודעים כיצד לנהל אותה ובקרוב אף יהרסו את המעט שבנו? אולי. אבל לא רק.
מחר, ב-2 ליוני, ימלאו 33 שנה לפיגוע הטרור הראשון שביצעה המחתרת היהודית. חבריה היו צעירים דתיים "נורמטיביים" ששירתו בצה"ל, גם בתפקידי קצונה, ולכאורה הם הבינו היטב מה חשיבות החוק ומדוע קיים הציווי "לא תרצח". אבל חוקי המדינה וציוויי התורה לא הפריעו להם לבצע פעולות טרור בשם העם היהודי ובהסתמך על דתו. בקיץ 1980 מלכדו חברי המחתרת שלוש מכוניות של ראשי ערים פלסטינים ופצעו קשה שניים מהם. שלוש שנים אחר כך הם תקפו סטודנטים פלסטינים בחברון, הרגו שלושה ופצעו רבים אחרים. הם נתפשו על ידי השב"כ באפריל 1984, כאשר ביקשו למלכד חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים.
ומה עשתה מדינת ישראל לטרוריסטים שלה? לכאורה, מה שמדינת חוק מתוקנת אמורה לעשות. הטרוריסטים היהודים עמדו לדין ומרביתם נידונו לתקופות מאסר שונות. שלושה מהם אפילו נידונו למאסר עולם. אולם המאבק הציבורי לשחרר רוצחים מורשעים וטרוריסטים שסייעו להם הוביל לשחרורם המוקדם (לאחר פחות משבע שנות מאסר) של שאול ניר, מנחם לבני ועוזי שרבף, אף על פי שנידונו למאסר עולם.
וכיצד קיבל אותם הציבור? חגי סגל, שנידון לחמש שנות מאסר ושוחרר אחרי שנתיים, נעשה לדמות מוכרת בעיתונות הישראלית. בטוריו המתפרסמים ב"ידיעות אחרונות" הפך העבריין הפוליטי המורשע שסייע לרוצחים, למטיף בשם הציבור הדתי המוסרי. זאב חבר, שבשל בריאותו נגזר עליו עונש מאסר קצר, היה למזכ"ל אמנה, ומאז ועד היום הוא פועל לקדם פרויקטים התיישבותיים בגדה, גם כאשר הם אינם חוקיים בעליל. יכולתו לפעול בניגוד לחוק נובעת מקשריו ההדוקים עם פוליטיקאים רבים, אשר בעבר כללו את ראש הממשלה, אריאל שרון וכיום את אורי אריאל. מנחם לבני, שנידון למאסר עולם, מסתובב בגדה עם נשק ואף הורשע על כך שעשה בו שימוש פזיז.
מה זה אומר על ישראל שטרוריסט מורשע כגון זאב חבר הוא בן-בית אצל שרים וראשי ממשלות? שחברו לתנועה, שנידון לחמש שנות מעצר, כותב טור בעיתון הנפוץ במדינה ודרכו מעצב את דעת הקהל? שמנחם לבני, רוצח מורשע שנידון, כאמור, למאסר עולם, מקבל נשק ממדינת ישראל? מסתבר שגורל הג'האדיסטים במצרים איננו שונה מגורל הטרוריסטים בישראל וכי יחסם של "האחים המוסלמים" לטרור מצרי אינו שונה מיחסם של מנהיגים ישראלים כלפי טרור ישראלי. מה ההבדל בין מרסי הנפגש עם ג'האדיסטים-לשעבר לבין אריאל שרון ואורי אריאל הנפגשים עם חברי-המחתרת-היהודית-לשעבר? במה שונה נשיאה לשעבר של ישראל, חיים הרצוג, שקצב את עונשם של רוצחים מורשעים וקיצר את מאסרם, מיאסר ערפאת, ראש הרשות הפלסטינית, שהנהיג את מדיניות הדלת המסתובבת ושחרר פעילי חמא"ס? ובמה שונה חגי סגל ששוחרר מהכלא וכעת מטיף בעיתון יומי רב-תפוצה מג'האדיסט ששוחרר מהכלא וכעת הוא מטיף במסגד או בכתב עת כזה או אחר?
מעבר לעלבון הכרוך בטענה לדמיון בין ישראל, הרואה עצמה כ"וילה בג'ונגל", כדברי ברק, לבין מדינה שרק לפני כשנתיים אימצה את הדמוקרטיה ועדיין סובלת ממחלות ילדות פוליטיות רבות, עלינו לשאול את עצמנו אם שיתוף הפעולה של הדרג הפוליטי הישראלי עם טרוריסטים מורשעים איננו אחת הסיבות לרפיסות שבה המדינה מתמודדת עם עברייני "תג מחיר"? האם עצם הפגישה בין שרת המשפטים ציפי לבני לבין זאב חבר איננה מבהירה לדור חדש של עבריינים פוליטיים שאם יתעקשו מספיק, גם הם יום אחד יגיעו כאורחים רצויים למסדרונות הכוח של המדינה? באיזו מידה השחיתו עבריינים פוליטיים, בין שהם טרוריסטים מורשעים ובין שהם בוני יישובים בלתי-חוקיים, את אמות המידה המוסריות של החברה והפוליטיקה הישראלית?
