לצד בוני התנחלויות מוצהרים, כגון נתניהו, ליברמן ובנט, ניצבים פוליטיקאים מהמרכז שבונים ובוכים. ברק, יחימוביץ' ולפיד הצהירו או מצהירים שהם רוצים לנהל משא ומתן עם הפלסטינים ולשים קץ לסכסוך הזה, אבל כיוון ש"אין עם מי לדבר", כדבריהם, הם החליטו לעשות פליק-פלק לאחור – ובינתיים, לבנות או להביע תמיכה בבניה. כמובן שהם לא באמת בוכים – איש מהם אינו מזיל דמעה בגלל התנחלויות; הם כל כך מרוצים מעצמם ומהתחכום הפוליטי שלהם, שהם לא ייתפסו מקוננים על התהליך המדיני שהם קוברים.
ברק, יחימוביץ' ולפיד ניחנו בתכונה דומה נוספת: הם חושבים בגדול. כלומר, הם חושבים על עצמם בגדול. הם חושבים שהם ראויים להיות ראשי ממשלה. לשם כך הם צריכים למצוא מסילות לליבו של המצביע הישראלי הנמצא קצת מימין למרכז, או, במילים אחרות, עליהם להתחפש לאוהבי מתנחלים. אלא שהתחפושת הפכה למציאות, המשא ומתן עם הפלסטינים הפך לסיסמה נבובה ומגוחכת – ורק הבנייה בשטחים ממשיכה להיות המציאות הזוחלת.
כדאי שלפיד ילמד משהו מהכישלון של ברק. התכנית היא אותה תכנית: כדי להזיז משהו בזירה המדינית יש להגיע לעמדת הכוח הגבוהה ביותר, לראשות הממשלה. כדי להגיע לראשות הממשלה יש לשאת חן בעיני הימין המתון שאינו שש להצביע בעד פוליטיקאים המאיימים על המתנחלים. ברק היה במרחק נגיעה ממיצוי התכנית: הוא כבש את ראשות הממשלה, שבר שיאים בבנייה בשטחים וכך הצליח לקנות את ליבם של תומכי הימין-מרכז, והוא אף ניהל משא ומתן עם הפלסטינים. אחרי שנות כהונה לא מעטות כשר ביטחון וכראש ממשלה, מורשתו היא משא ומתן כושל והמון בתים חדשים בהתנחלויות.
אז מה הבעיה עם הטקטיקה המתוחכמת הזאת, מבית היוצר של סוקרי דעת קהל? הבעיה היא הזמן – הזמן וניצולו ליצירת עובדות בלתי הפיכות. דבר אחד הוא לטעון שאין עם מי לדבר בצד הפלסטיני, כפי שברק הצהיר אחרי ששיחותיו עם הפלסטינים כשלו, וכפי שלפיד טען בראיון ל"ניו יורק טיימס" עוד לפני שפגש מנהיג פלסטיני אחד. טענה זו אמנם סותרת את עמדתם של שישה ראשי שב"כ לשעבר, שבסרט "שומרי הסף" הביעו את הדעה שיש לדבר עם מנהיגי הפלסטינים, יהיו אשר יהיו וכמה שיותר מוקדם. היא גם סותרת את דבריו של לפיד עצמו, שלפני הבחירות הצהיר ש"טענתו של נתניהו לפיה אין פרטנר היא ניסיון התחמקות מהמציאות". אז אין ללפיד היושרה הנדרשת כדי לפעול בעקביות ולעמוד במילה שלו, וגם אין לו הבנה בענייני המזרח התיכון והאומץ להקשיב למומחים כגון ראשי השב"כ, שאומרים בריש גלי: "דיבורים עכשיו". לא נורא; הוא כנראה אינו שונה מהרבה פוליטיקאים אחרים נטולי יושרה וחסרי אומץ.
אולם דבר אחר, והרסני, הוא לנצל את הזמן שבו ממתינים להופעת המנהיג-הפלסטיני-המתאים-למשא-ומתן כדי לבנות בהתנחלויות ולעודד ישראלים לעבור אליהן. כל בית שנבנה בגדה המערבית יוצר עובדה חדשה בשטח – עובדה שתכביד על המשא ומתן עם הפלסטינים. וכך, כל אותם פוליטיקאים כגון ברק ולפיד, המצהירים שישראל חייבת לנהל משא ומתן אך בינתיים בונים במרץ, תוקעים מסמרים בארון הקבורה של הציונות המדינית, השואפת להגיע להסכמים עם הפלסטינים ועם מדינות ערב.
לאור ה"ביטחוניזם" המתוחכם של ברק ולפיד (או החמקנות של שלי יחימוביץ', בעלת המצפון החברתי שסברה שלחבק את המתנחלים יחזק אותה בבחירות), כדאי להיזכר במשפט של ג'ון לנון, שאכזריותו ואנושיותו חושפות את נטייתם של רבים להוליך את עצמם שולל: "Life is what happens to you while you're busy making other plans" . לפיד שר האוצר מבצע מדיניות שתקשור את ידיו של לפיד ראש הממשלה, שעתיד לגלות שאין ביכולתו להוציא לפועל את התכניות שניסח לפני שהיה שר או ראש ממשלה. במילים אחרות, גם אם לפיד אינו זוכר מה הצהיר לפני כשנה, וגם אם אינו יודע מה שיודעים שישה ראשי שב"כ, המעט שניתן לצפות ממנו הוא שלא יקלקל.
