תנועת בני עקיבא נערכה מבעוד מועד ל"התנהגות גזענית ופרובוקטיבית" של חניכיה במהלך המצעד המסורתי, ה"ריקודגלים", ביום ירושלים, וביקשה למנוע אלימות פיזית ומילולית מצדם כלפי האוכלוסיה הערבית של העיר. נראה כי בקשתו של הרב דרוקמן מצאן מרעיתו בעניין זה נפלה על אוזן ערלה, לפחות בחלק מהמקרים. אולם השאלה החשובה יותר היא מדוע וכיצד הגיעה תנועת בני עקיבא מלכתחילה למצב שבו עליה להנחות את מדריכיה למנוע "פרעות", כלשון המאמר באתר "כיפה", של חניכים בערבים. ומותר גם לשאול מה, אם בכלל, עושים מדריכי התנועה בשגרה כדי לעודד בקרב חניכיהם את ערכי כבוד האדם – לא רק האדם היהודי – בנוסף לאהבת הארץ. שמא ערכים אלה הם סמולניים ומקומם לא יכירם בקרב תנועה פטריוטית כבני עקיבא. באתר "סרוגים", למשל, היו משוכנעים שאת הפרובוקציות יחוללו דווקא "ארגוני שמאל וארגונים רפורמים" אשר יעמידו "מלשינים שינסו לחבל באווירת החגיגות". במילים אחרות, הבעיה היא לא במעשה הרע עצמו – אלימות פיזית ומילולית נגד ערבים – אלא ה"הלשנה" עליו. תורת מוסר של גן חובה.
לא חלפו שבועיים והתנועה-האחות החרד"לית יותר, "עזרא", קיימה את מאמר הכתוב "קנאת סופרים תרבה חכמה". מדריכות של התנועה צולמו בעת טיול באזור אשדוד כשעל חולצותיהן הכיתוב "שורפים ערבים בשביל החינוך". מזכ"ל התנועה הסביר בתמימות שמדובר ב"משחק מילים שרוצה לומר שהמדריכים משקיעים את כל זמנם בתפקיד". התנועה, הדגיש, "מחנכת לתורה, ציונות ומחויבות למדינה" וכן ל"אהבת אדם". מדובר ב"טעות חמורה" שמקורה ב"בדיחה גרועה". הלקח נלמד והתנועה תוודא כי דברים כאלה לא יישנו.
האם תנועות "עזרא" ו"בני עקיבא" יוודאו שדברים כאלה לא יישנו באמצעות החדרת "אהבת האדם" – וכזכור ישנם גם בני אדם שאינם יהודים ואפילו, ר"ל, ערבים – למערכי הפעילות והחינוך שלהן בשגרה? אשרי המאמינה. בספר בראשית נכתב אמנם שהאדם נברא "בצלם אלוהים", אבל זה היה פעם. היום "בצלם" הוא ארגון של סמולנים ורפורמים.
כאשר יהודים זועקים חמס על התבטאויות בסגנון "בני הקופים והחזירים" החביבות על אסלאמיסטים למיניהם מושכים האחרונים בכתפיהם. פוליטיקאים ונשיאים ערבים אולי יתפתלו בנסיון להסביר את פליטות הפה שלהם בעבר, מכיוון שהם זקוקים למראית עין מהוגנת שתזכה אותם בחסדיו של המערב. לכן נשיא מצרים, מורסי, הסביר כי דבריו על היהודים "הוצאו מהקשרם". אולם כל היתר לא מוטרדים מכך שנתפסו בקלקלתם: הם באמת מאמינים שהיהודים הם בני קופים וחזירים, ומבחינתם שיקפצו כל היהודים ואוהדיהם במערב. האם שועי הציונות הדתית ותנועות הנוער שלה מאמינים באמת ובתמים כי גזענות כלפי ערבים היא "טעות חמורה" וכי יש להילחם בה? נניח שכן. האם הם אכן נלחמים בה, ולא בקריצת עין ובחגי ומועדי ישראל בלבד? קשה להניח שכן. תפיסתם היא קורבנית. ה"שמאל", ה"רפורמים" והערבים מתגרים בבני הנוער הזכים של הציונות הדתית, אלה נאלצים להגיב, ומיד הם מצולמים ומתועדים בחרפתם על ידי חורשי רעתם. ולמלשינים אל תהיה תקוה. חשבון נפש, על אחת כמה וכמה חשבון נפש פומבי, הס מלהזכיר.
חבר ילדות שלי הוא מנהל בית ספר דתי בצפון. תמיד חשבתי אותו לאדם ערכי ומוסרי. לפני כשנה הוא העלה לעמוד הפייסבוק שלו סטטוס בנוגע לסידורי הטיול השנתי שהיה אמור להתקיים למחרת היום. בשרשור שהתפתח בעקבות זאת כתב אחד מתלמידיו, סתם כך ואגב הדיון במקום המפגש וסידורי הנסיעה, "מוות לערבים". ולא עצבו מנהלו מימיו לאמר מדוע ככה עשית. שלחתי לחברי הודעה פרטית: לא מפריע לך שהתלמידים שלך כותבים בתגובה לסטטוס שלך על הטיול לירושלים, "מוות לערבים", בכזו טבעיות? ואתה לא מעיר להם? הוא ענה לי בזו הלשון: "אסי אחי היקר. יחסי יהודים ערבים, ובכלל היחס למי ששונה ממני, הוא בסיס לעשיה החינוכית שלי. אבל הפייסבוק הוא לא המקום לחנך. שם זה יחשב 'חפירה' ולא יעשה שום דבר, אולי ישיג את ההפך הגמור". לאחר מכן הודה ש"גם משפטים כ'מוות לשמאלנים' אינם נדירים במחוזותינו" אך הבטיח ש"יגיב במקום הנכון". אינני יודע אם כך עשה. אני רוצה להאמין שכן.
עצימת העיניים של הציונות הדתית מהגזענות הפושה בקרבה מתמצה בדחייה פטרונית של ביקורת, פקפוק במניעיה, הטלת רפש במשמיעיה (סמולנים פרובוקטיבים), תזכורת כי בצד השני הגזענות גדולה יותר, ולבסוף טענה כי אין "לחפור" לחניכים הרכים על גזענותם כלפי ערבים. ההתעלמות הפושעת זו מובילה ל"בדיחות גרועות" בקרב הנוער הדתי-לאומי ואף ל"פרעות" שספק אם המדריכים והמחנכים מחוייבים, שלא לדבר על רוצים, למנוע. מי שאוטם אזניו למשמע קללת "מוות לערבים" יצטרך לתרץ בסופו של דבר בדיחות גרועות ופרעות.
אם הציונות הדתית באמת מאמינה באהבת האדם מוטב למחנכיה "לחפור" לבני הנוער כבר עתה. אם לא, יודו לפחות, כאותם אסלאמיסטים גזענים אך לפחות ישרים, שכל מי שאינו בן דתם — אחת דתו.
ומשפט לסיום: טוב להיווכח שלמרות הכל מחמד לא מת. אפשר לעדכן את הקריאות הגזעניות בתהלוכות, ולוּ מתוך התחשבות בדימויה של מדינת ישראל בעולם.