על פי וויקיפדיה, "נשים בשחור היא תנועת שמאל בינלאומית שמקורה בישראל, הפועלת להגדרתה כנגד אלימות באמצעים בלתי אלימים. הארגון משתייך לקואליציית נשים לשלום. על פי נתוני הארגון, רשומים בו כ-10,000 חברים וחברות, אשר טוענים כי בעיות האלימות נגד נשים והמלחמות קשורות זו לזו (הדגשה שלנו). התנועה מורכבת בעיקר מנשים, ומשתפת פעולה גם עם גברים המזדהים עם עקרונותיה".
במקום אחר, נשים בשחור וילדיהן הן הסובלות העיקריות, כבר יותר משנתיים מאז פרוץ האלימות בסוריה.
בימים אלו מוצגת בגלריה המחקרית של המכון הטכנולוגי בחולון תערוכת כרזות בשם "העם הסורי יודע את דרכו". זהו גם שמה של קבוצת אומנים סורים, בתוך סוריה ומחוצה לה, המפיקים כרזות מחאה המופצות ברחבי האינטרנט. השם נגזר מאחת מן הססמאות הבולטות של המחאה בסוריה: "העם הסורי יודע את דרכו אל החירות".
ערב הפתיחה, שנערך ב-19 לפברואר, ציין גם את הוצאתו של "נמר מנייר" (הוצאת רסלינג), ספר המכיל מגוון סיפורים קצרים וקצרצרים מאת הסופר הסורי זכריא תאמר. תאמר נחשב לאחד מאמני הסיפור הקצר הערבי, וכתיבתו עוסקת בעיקר בפערים מעמדיים ובנושאים חברתיים. ספרו הראשון יצא לאור ב-1957. קטלוג התערוכה נחתם בסיפור מתוך הספר. הפתיחה החלה בצפיה טקסית של הנוכחים בחלל התצוגה, ולאחר מכן התכנסו האורחים בכיתת לימוד. מנחה הערב תיאר את הכינוס כערב מחאה. בתוכנית, לאחר דברי הכיבוד וסקירת התצוגה על ידי האוצרת, הוקראו סיפורים מתוך הספר. הסיפור הראשון הוקרא בערבית על ידי מתרגם הספר, ד"ר אלון פרגמן, בתרגום סימולטני לעברית. שאר הסיפורים הוקראו בעברית.
ערב מסוג זה מעורר את השאלה מהי מחאה. רוב הערב התחושה הייתה נינוחה למדי, כלל לא במעמד של מחאה. לא הובן מול מי או על מה המחאה. היה ברור שהכרזות מתייחסות לאלימות המתחוללת בסוריה. נכון לעתה, מדינת ישראל עומדת מנגד למתרחש בסוריה ואין לה עמדה רשמית או מדיניות רשמית ביחס לאירועים. הכרזות, שתפקידן להיות שופר מעורר במרחב הציבורי, נראו מעוקרות משהו בחללו של מרחב פרטי לגמרי. עיקר הערב נסב סביב הספר.
אין הכוונה כאן להיות צייקנים ולתהות על מחאה רכה כל כך או על ייעודה. בהיעדר פעילות ישראלית משמעותית אחרת, הרי שכל פעילות המעוררת את תשומת הלב לאלימות המשתוללת כעת בסוריה היא מבורכת. ודאי וודאי שהדבר נכון לאור יום השנה השני לפרוץ המהומות, שחל בחודש מרץ. ובכל זאת, הערב עורר חוסר נוחות מובהק.
אין מה לעשות. כשבאים לאירוע שאמור להיות אירוע מחאתי, רוצים לדעת על מה מוחים ונגד מי, ואם אפשר גם להתמלא בזעם על העוול שנגדו מוחים. האירוע הזה היה חמים ונעים, ולא היתה בו שום הזדמנות לזעום. הוא נועד לפרגן להוצאה ולמתרגם, שעוסקים כנראה בתורה לשמה. אנחנו לא סרקסטיים. הזו מחאה?
חוסר הנוחות הזה חלחל מיד עם ההגעה לאירוע. לצדו היה גם חוסר נוחות מול עוולה מקומית, והיא זו שהביאה אותנו לפתוח בקשר בין מלחמה לאלימות נגד נשים. את חוסר הנוחות הזה הבנו בעיקר בדיעבד.
מתרגם הספר פתח את סדרת ההקראות במה שנראה היה כמיצג ערביסטי/אוריינטליסטי שנועד בדיוק לחבורה הלבנבנה שהתכנסה מולו. הוא הפליא בקריאתו ו"נתן הצגה". זה היה מרשים, מרשים מאוד. מרשים כמו לוליין המהלך על חבל דק. אחריו הקריאו עוד כמה דמויות סיפורים חביבים, מטרידים יותר ומטרידים פחות. אין שליט טוטליטרי שלא היה קונה מחאה כזו. תאמר עצמו, יש לומר, גלה מסוריה ב-1980 אך מעולם לא התנתק מן הנעשה בתוך המדינה. הוא מעין "אופוזיציונר נסבל", וסיפוריו הביקורתיים התפרסמו בכתבי עת סוריים מן המנין. מעמד האופוזיציונר הנסבל מוכר מן הסצנה התרבותית במדינות ערב. אלו מוחים בדרך כלל נגד עוולות חברתיות ומחאה זו לא היתה זרה לרטוריקה ה"סוציאליסטית" של הדיקטטורות הערביות. הן תמכו בעזיבתם של אינטלקטואלים כאלו אך, כאמור, אפשרו להם לעתים להתבטא במולדותיהם. במובן זה, הערב במתכונתו, עד לשתי הדוברות האחרונות, שיקף את היצירה שנידונה בו. אך עדי שורק ונווית בראל טלטלו את הבטן.
עדי שורק פתחה בכך שעד עתה כל המקריאים בחרו בסיפורים קלילים יחסים ונמנעו מהחומר הקשה. לאט לאט, תוך כדי הרצאה, פירקה סיפור משנת 2002 שכותרתו "סיפור מספר 19" וניתחה אותו. הסיפור מתאר בעילה בכוח, ספק אונס, של איש את אשתו. מתוך הסיפור היא הצליחה לחלץ את כוחן המשחרר של מילים. לפתע היה ברור מול מה יש, צריך או כדאי למחות – מול עריצות גברית. ההדגשה כי הסיפור הוא משנת 2002 הבהירה כי דיכוי זה אינו קשור למלחמת האזרחים המתחוללת בשנתיים האחרונות בסוריה. ההיסטוריה של הדיכוי הזה ארוכה יותר.
הדוברת האחרונה, נווית בראל, הקריאה וניתחה את הסיפור הבא משנת 2000, שיצוטט במלואו (עמוד 119):
"אישה יפה
לילא הייתה אישה יפה וגרושה, שאנס אותה מנהל החברה שבה היא עובדת, ואנס אותה נהג המונית שהסיע אותה לתחנת המשטרה, ואנס אותה השוטר שהאזין לדבריה, ואנס אותה הרופא אשר בדק אותה כדי לוודא שהאונס אינו טענת שקר, ואנס אותה השופט שלו היא סיפרה בפרוטרוט כיצד נאנסה שלוש פעמים, אבל הוא לא אנס אותה באולם בית המשפט אלא אנס אותה במשרדו לאחר ששאל אותה כמה שאלות שאין זה מן הראוי שיישאלו בפומבי, ואנס אותה העיתונאי לאחר שהעלה על הכתב את כל מה שאמרה לו. לילא חשה שהושפלה במידה כזו שמן הראוי שתנקום. על כן סיפרה למוות מה שקרה לה, והוא לא אנס אותה, אלא הסתפק בכך שכיסה את בשרה בשלג שהקפיא את הדם בעורקיה".
שקט בקהל, קריאה חודרת בטן. נסו לשניה להיות בשקט הזה. זה לא קל.
כאן אמור היה להסתיים הערב, באקורד מרעיד ומערער של מחאה אמיתית. לא כך קרה.
המתרגם קפץ מכיסאו כנשוך נחש וביקש שלא לסיים את הערב בטון הזה. על כן סיפר סיפורי תקווה וחדווה מתוך קובץ הסיפורים. הוא הסביר שייחודו של זכריה תאמר הוא ביכולת למצוא את התקווה בסְחִי.
הערב הסתיים בחזרה לנינוחות המחאה וביכולת למצוא את התקווה כגישה כללית לחיים. זו הייתה השתקה בוטה, וגברית, של הטון האחר שהביאו עדי שורק ונווית בראל.
מאוחר יותר שמנו ליבנו לכך שכל הסיפורים בקובץ נכתבו לפני פרוץ האלימות בסוריה. אם כך, מול מי התקיימה המחאה? מי מחה? על מה מחו? האם בכלל היתה מחאה?
אנחנו חושבים שקל יותר לקבוע מול מה לא מחו הישראלים היפים שבאו לערב הזה. הם לא מחו מול סוריה כפי שהיא, כאן ועכשיו, צמודה פיזית למרחב הפיזי של מדינת ישראל. סוריה כיום היא מקום שמעשי זוועה מתבצעים בו תדיר מכל הצדדים. מעשה הזוועה העיקרי שמתנהל בתוכה הוא הקיום ההולך ומחריף של מיליוני בני אדם כפליטים חסרי כל. הבעיה הגדולה של סוריה כיום היא המציאות שלה עצמה, ולא העוול המובהק שמבצע צד אחד בצד אחר. החיים בסוריה, כמו חייה של לילא, הם הדבר עצמו, לא מאבק פוליטי שיש לשאוף שיוכרע לטובת הטובים. על זה לא מחה הקהל הקשוב שהגיע.
נחריף קצת ונאמר שהקהל שהגיע לערב מפחד מן המציאות הסורית הזו. קשה למקם את עצמך מול מקום שהולך ומתפרק, שהכללים הסדורים והקשוחים לפיהם התנהל אותו מקום בעבר מתפוגגים. קשה עוד יותר לישראלים למקם את עצמם מול מציאות שאי אפשר להתעלם ממנה, כזו שעוצמת האגרוף שלה בבטן הקולקטיבית שלנו קודמת לדיונים מלומדים על "עתיד הסכסוך", או על "מדינה יהודית ודמוקרטית". המציאות הזו נשקפה מן הכרזות, אלו שנראו כל כך רגועות ומרגיעות באוירה הטובה של ההתכנסות. יותר ויותר, גם הישראלים היפים חיים בסרט שבו העלילה מסודרת וההכרעה מתבקשת. מה עושים מול חיים שאין בהם הכרעה, רק מצוקה ואכזריות וחוסר תקווה?
נלחמים. לא מוחים; נלחמים במציאות שמאיימת לערער את הסרט. ובמלחמה כמו במלחמה, ראשית שותקים ואחר כך משתיקים. אין זמן ואין כח למציאות או לביקורת, אלא רק למה שמחזק ומייצב ומנחם.
משחר נעוריה של תרבות המערב, עוד מיוון העתיקה, קולן של הנשים הוא מבשר המציאות. הגברים מבטיחים עתיד נשגב או מתים על קידוש העבר. הנשים אומרות את הדברים כהווייתם. הן נלחמות על ההווה ועל הזכות לחיות בו. הנשים בשחור בישראל עומדות בצמתים, משתמשות בנוכחותן "המעצבנת" כזריקה של מציאות שאי אפשר להמנע ממנה. התגובות האלימות כלפיהן לא מצליחות להסיט אותן מן הדרך. הנשים בשחור בסוריה מובילות מעצם הדומיננטיות שלהן בקהילת הפליטים את המאבק להשרדות. המציאות היא לחם חוקן ומטה לחמן. האלימות בה הן נתקלות לא יכולה לרפות את ידיהן, כיוון שאין להן ברירה אחרת. עדי שורק ונווית בראל בקשו להכניס את המציאות הזו אל ערב המחאה והתערוכה. גם הן חוו אלימות משתיקה. אנחנו חושבים שירצה הקהל היפה והמשתיק ככל שירצה, גם הוא לא יכול לעצור את המציאות שמניעה אותן.
