הטור דה פראנס המתגלגל בימים ומסיים את השבוע הראשון שלו חוגג 100 שנים. אלו כתרים לא נקשרו לאירוע הזה, שנחשב עדיין לאחד מן האתגרים הספורטיביים הקשים ביותר בכל ענף שהוא, אם לא הקשה מכולם. הטור הוא האירוע המייצג של הספורט הזה, רכיבה על אופני כביש, ומשום כך הוא גם מושא לכל הנאצות והרגשות השליליים של רבים כל כך ברחבי העולם ביחס לאופניים. אין כרוכבי אופניים רגשיים ורגשנים ביחס לענף הספורט החביב עליהם, ולכן אין כאכזבתם אל מול הגילויים הניתכים על ראשיהם חדשות לבקרים. עוד רוכב הודה בשימוש בסמים, עוד קבוצה מפוארת נחשפה כמפעל שכולו טיוח והסוואה של הכוכב המשתמש. אפילו לאנס ארמסטרונג, מנצח סדרתי שבע פעמים רצופות בטור דה פראנס (לאחר שהתגבר על מחלת הסרטן) הורד מהאולימפוס באשמת 'דופינג' (Doping). תאריו נשללו והרשויות פרסמו דו"ח עב כרס המגולל את התנהלותו במהלך השנים בהן נחשב למלך הבלתי מעורער של הטור דה פראנס.
לסוגיית ה'דופינג' בענף האופניים משקל רב יותר משאר ענפי הספורט. ברכיבה על אופניים הופך הרוכב את גופו למכונה באופן המוחשי ביותר. רגליו נתונות בסד הדוושות ומערכת ההילוכים באופן אורגאני. הן מנוע המפיק את האנרגיה הדרושה כדי שהמערכת הזו, מערכת של אדם ומכונה, תנוע יחד בשלמות. המשמעות היא שהגבול שבין אדם למכונה בענף זה רופף ביותר. אם בענפים אחרים סוגיית ה'דופינג' נוגעת לשאלת הרמאות ותו לא, הרי שבענף האופניים סוגיית ה'דופינג' מעלה על פני השטח את הממד הטכנולוגי שבגוף האדם המודרני. מי שנחשב כנגוע בסימום מגלם פרדוקס: מבחינת התפקוד שלו, הוא נתפס כמי שחצה את הקווים וויתר ביודעין על אנושיותו וחולשותיה כדי לנצח. אבל מבחינת כניעתו לפיתוי, הוא כל כך אנושי שזה כואב. ובעצם, זה פרדוקס שאנחנו מכירים היטב ואפילו חווים. תוצאה ספורטיבית יוצאת דופן מהווה עבורנו מקור להתפעלות כשאנחנו חושבים שבני אדם כמונו השיגו אותה. מצד שני, אנחנו לא מפסיקים לחשוד שבן אדם מן השורה, כזה שלא נעזר בחומרים אסורים, לא יכול היה להגיע להישג הזה לעולם.
משימת הספורטאים היא להגיע עד קצה גבול האנושיות לא רק בביצועיהם אלא גם במבנה והרכב גופם – לשמור על אחוז הכדוריות האדומות בקצה המותר. הצלחת השיטה והבקרה הגיעה עד לכדי שכלול והרכבת דרכון ביולוגי המציע בקרה מדויקת על כל ספורטאי בכל רגע נתון. גדודים של אנשי מקצוע אמונים על שמירה ותחזוק של הדפוסים הביולוגיים החיוניים לפעולתם של ספורטאי צמרת. היכולת להפגין את אותן יכולות, המתבססות בתורן על אותן תגובות ביולוגיות, הופכת לסימן הזיהוי העיקרי של הספורטאים הגדולים.
מוסד המנפיק דרכונים הוא זה השולט בגבולות – בין רמאי לישר דרך ובין אדם למכונה. כאשר המוסד המנפיק דרכונים פועל, הוא שקוף. לא מדברים עליו או על ההגיון המערכתי שלו, אלא על היחידים, נושאי הדרכונים ונשאיהם. האם חצה מי מהם את הגבול (ונטל סמים)? לכל היותר מדברים על הדרך שבה הספורטאים גונבים את הגבול, ממש כמו במוט'ל בן פייסי החזן של שלום עליכם.
זהו ייצוג של עולם קפיטליסטי, טכנולוגי, בירוקראטי, מפוקח ומנוכר. כל מרכיב במבנה התחרויות ובגוף הרוכב נמדד ומפוקח. כתוצאה מכך הסמים הנסתרים מהעין הופכים להיות מושא התשוקה של הרוכבים ושל השלטונות הרודפים אותם. אין הברכה שורה, כידוע, אלא בדבר הסמוי מן העין. זה מה שמכניס מתח. זה מכניס גם תשוקה שעוזרת לפרנסי הענף למכור אותו לעוד ועוד אנשים, ובמיוחד לכאלו שאינם רוכבים בעצמם. התשוקה לאסור, התשוקה שאסור לממש, מחליפה את התשוקה הפשוטה לתנועה, מהירות וכל מה שכרוך ברכיבה.
על השיטה ותחלואיה כבר אין דיון. השיטה של "הטור דה פראנס" מקדשת העסקת עובדים זמניים בלבד (על מנת שלא יתאגדו וישביתו חס וחלילה את המכונה). זוהי שיטה המקדשת כוכבנות של גיבורים לפרק זמן קצר. על מנת להיות לשלוט במרוצים הגדולים (ה-Grand Tours) יש להגיע לגיל יחסית מבוגר המאפשר שנים בודדות של שליטה בטרם יקרוס הגוף. גם אם התשוקה מפעמת בלבם של הזוכים, זו תשוקה מפוקחת ומפוכחת, לא תשוקה שמניעה ופורצת. בעצם, זו בכלל לא תשוקה שנעה אלא תשוקה שממוקדת בתוצאה הסופית, בנצחון ולא בדרך. משום כך, זו תשוקה שאינה מופנה כלפי התנועה או הרכיבה.
זה אפילו יותר חמור. הרוכבים שאמורים לעשות יותר מכל אדם אחר, לקחת את החיים ואת האנושיות מעבר לכל סף, בעצם מתחככים עם הנצח לכל אורכו של הטור. וכשמתחככים עם הנצח, כשבודקים כל הזמן את גבולות החיים, גם המוות נמצא בתמונה. הוא הרי מה שנמצא מעבר לגבול. מה שמעורר עניין והתרגשות בקרב הצופים בתחרויות הללו הוא פוטנציאל המוות, אמיתי וסמלי: מצד אחד, נפילות שהן תאונות אופניים ומצד שני, נפילות דוגמת השפלת הכוכב התורן. סתם לצפות בחבורה מדוושת לאורך כמה שעות לא מעניין. ההתרסקות מרתקת ועליה חוזרים בשידור שוב ושוב.
מה שעורר את העניין הרב בארמסטרונג היה התחושה כי פיצח את השיטה. נדמה היה שהוא מצליח לייצר שיטה משלו בתוך השיטה קיימת. דרכו לפצח את השיטה הייתה לפרק אותה למרכיביה ולפקח על כל מרכיב ומרכיב עד כי שלט בטור ללא עוררין. הוא רכב כל קטע במסלול טרם התחרות והקפיד על תזונתו באופן קיצוני גם בעיתות הפגרה. הוא ייצר מונרכיה בתוך קפיטליזם במשטר דמוקרטי – הרוכבים רכבו עבורו משל היה מלכם. אל תוך השיטה הקיימת, ארמסטרונג הצליח להחדיר תשוקה. זו שכה חסרה היום בעולם הרכיבה. ואולי לא רק בו.
לכן ידעו כולם שהרדיפה והלכידה הן בלתי נמנעות. השיטה השקופה, זו ששמה את כל יהבה על הגעה עד הגבול מבלי לעבור אותו, לא רצתה להתמודד עם מי שאושש את הגבולות בכך שחצה אותם כל הזמן. ארמסטרונג היה הכול חוץ משקוף. הוא היה הדבר עצמו, מותג שאין לו שווה או מקביל, יצור יחיד במינו.
בעולם שבו גורלו של היחיד במינו הוא להתרסק ורק אז להיות מעניין, הייתה זו כנראה רק שאלה של זמן עד שהקפיטליזם של הטור ניצח את ממציא השיטה החלופית. כי משורה ישחרר רק המוות, ואוי לו למי שיוצא מהשורה ולא מת. לפחות בעולם האופניים המקצועני.
