בשעות הערב המאוחרות של ה-25 ביוני עמד אחמד חסין עיד, סטודנט מצרי כבן 20 עם ארוסתו מול בניין קולנוע בעיר סואץ. באותה העת הגיחו למקום שלושה גברים מזוקנים לבושי גלביות לבנות המשתייכים לקבוצה אסלאמית קיצונית. השלושה תיחקרו את הסטודנט הצעיר על כך שהוא מסתובב ברחוב בשעה כה מאוחרת עם אישה זרה, דבר שעבורם מנוגד לחלוטין להתנהגות הראויה על פי האסלאם. הסטודנט ניסה להסביר לשלושה כי אין כל בעיה בכך, שכן מדובר בארוסתו – הוא אף הראה להם את טבעת האירוסין שהייתה על אחת מאצבעותיו על מנת לשכנעם כי הוא דובר אמת. השלושה לא התרשמו במיוחד מההסברים וההוכחות, המשיכו להאשימו בהתנהגות המנוגדת לאסלאם ואף דקרו אותו. הסטודנט אושפז בבית החולים כשהוא מחוסר הכרה ובהמשך הידרדר מצבו עד שמותו נקבע ביום ראשון.
למרות המצב הפנימי הקשה שמאפיין את מצרים בשנה האחרונה, סיפור מותו של הסטודנט הצעיר זעזע את הציבור המצרי. הסיבה לכך היא שמדובר היה בסיפור רצח שאיגד בתוכו שתיים מהסוגיות שמדאיגות רבים כיום במצרים. הסוגיה הראשונה היא היעדר תחושת ביטחון אישי בקרב רבים מאזרחי מצרים מאז שמבארכ עזב את כסאו. הדבר בא לידי ביטוי בעלייה חדה של גילויי אלימות ובמעשי שוד וביזה שמפריעים להתנהלות חיים תקינה במדינה. הסוגיה השנייה עוסקת במידת החדירה של האסלאם הקיצוני לחיי היום יום במצרים ובחשש שקבוצות רדיקליות "ייקחו את החוק לידיים" ויפעילו ענישה עצמאית כלפי האזרחים המצרים, על פי אמות מידה קיצוניות ובהסכמה של הנהגת "האחים".
מטבע הדברים חיכו האזרחים במצרים לתגובתו של הנשיא האסלאמי הנכנס , מחמד מורסי , שמיהר לגנות את הרצח ואת הסיבות שהובילו אליו. גם המפלגה הסלפית הקיצונית, "נור", הצטרפה לגינויים הרחבים שחצו מגזרים וקבוצות שונות במצרים. טיפולו של הנשיא הנכנס בתופעות מסוג זה יעצב את האופן שבו יתנהל המרחב הציבורי או לחילופין הרחוב במצרים, ויקבע האם הם יהיו מקומות בטוחים גם למי שאינו משתייך לקבוצות האסלאמיסטיות ושאינו מקיים את אורח חייהם.
דווקא ראיון שהתקיים עם אביו של הנרצח והופץ ברחבי הרשת, פתח לנו צוהר מעניין לגבי האופן שבו החברה המצרית משתנה לנגד עינינו ומהן הציפיות מהנשיא הנכנס. במהלך הראיון האב חזר והדגיש כי גם בנו וגם הארוסה לבשו בגדים מכובדים, עמדו במקום מרכזי שהיו בו אנשים נוספים ולא עשו דבר שהיה חריג או פוגעני – ואף טרח להדגיש שהם אפילו לא החזיקו ידיים. בשאר ערוצי התקשורת הובהר כי הנרצח היה בן למשפחה דתית ומכובדת. מכאן ניתן להבין כי גם אזרחים הנחשבים לדתיים "מן השורה" לא חסינים מנחת זרוען של הקבוצות הקיצוניות הדתיות. מקרה זה והפחד שהוא מעורר בליבות האזרחים, יש לשער, רק יחזק את מגמות השמרנות והאדיקות הדתית במרחב הציבורי המצרי. רבים יחשבו פעמיים לפני שילבשו בגדים חשופים מדי או שמא יעיזו להסתובב ברחוב עם בת/בן המין השני אליו הם לא נשואים/מאורסים.
אב הנרצח גם פנה בקריאה אישית לנשיא מורסי בכך שהוא דורש בשם בנו כי יעשה צדק במצרים. האב שאל בכאב: "האם אנו חיים בג'ונגל?" והוסיף כי "לא יתכן מצב שאדם עומד ברחוב ציבורי ומגיעים אנשים שלא מכירים אותו ורוצחים אותו". בסוג פנייה ישירה שכזו לנשיא, יש שינוי בולט מהמצב שהיה קיים במצרים בימי שלטון מבארכ. לא זכור לי כי אזרחים היו נוהגים לפנות באופן אישי באמצעי התקשורת השונים, ללא גינוני כבוד וחנופה, בתביעה ישירה לנשיא על מנת שיפעל בנושא כלשהו. הסיבה המרכזית לכך היא שמורסי, בהתבטאויותיו ובנאומיו עד כה, מטפח תדמית של "אחד שבא מהעם כדי לשרת את העם", בשונה ממבארכ שנתפס כמי שמנוכר ומרוחק מעמו. כמו כן, יתכן שלא חווינו סוג כזה של פניות ישירות למבארכ מכיוון שבשנות שלטונו האחרונות רבים מהאזרחים איבדו כל זיק של תקווה לשינוי המצב הקשה במדינה. תביעתו הנחרצת של האב לנקיטת צעדים נשיאותיים בנדון, דווקא ממחישה עד כמה במצרים של היום, חרף המשברים וחוסר הודאות, קיימת תקווה שההנהגה החדשה תוביל את המדינה לעתיד טוב יותר.
עידן להב כתב את עבודת המאסטר שלו באוניברסיטת בן גוריון בנגב על "הגירת עבודה ממצרים למדינות המערב בקולנוע המצרי". הוא מרצה עצמאי בנושאי המזרח התיכון המודרני.
