כוית, שמתגאה במערכת הפרלמנטרית המפותחת ביותר במפרץ הפרסי, העבירה בשבוע שעבר חוק חדש שזכה לכיסוי דליל למדיי בתקשורת המערבית. חוק "הפגיעה באל" עבר בפרלמנט ברוב של 41 תומכים מול 6 מתנגדים, והוא קובע גזר דין מוות לאדם שמקלל את האל, את הנביא מוחמד, את אחת מנשותיו או טוען ליכולות נבואיות. לפני שההצעה תהפוך באופן סופי לחוק, היא עדיין צריכה לעבור את אישורו של האמיר צבאח אלאחמד אל צבאח, אך הממשלה כבר הצהירה שלא תחסום את החוק.
עיון בעיתונות הכויתית והערבית שכיסתה את הידיעה מעלה תמונה מאלפת. גם בקרב המתנגדים לחוק, הטיעונים שנשמעו לא נגעו בהכרח למהות החוק אלא לאופן ניסוחו. כך למשל, חבר הפרלמנט אחמד לארי אמר שהצביע נגד לא משום שהוא מתנגד לענישה מחמירה למקללים אלא משום שהחוק נוסח בצורה עמומה. רק חבר פרלמנט אחד, צאלח עאשור שמו, התנגד מהותית לחוק וטען שהוא מנוגד לשריעה האסלאמית ומוציא שם רע לאסלאם. לא ניתן היה למצוא בדיווחים התקשורתיים התנגדות לעצם הענישה בשם חופש הדיבור, או לעונש החמור בשם קדושת החיים.
נראה שהחקיקה החל דרכה כחוק פרסונלי. בחודש מרץ עצרה המשטרה הכויתית אזרח שיעי בשם אחמד א-נאקי שנתפס מקלל את משפחת הנביא בחשבון הטויטר שלו. הוא נאסר, אך העונש המקל בספר החוקים הכויתי למגדפים נראה כבלתי הולם לחומרת מעשיו. הפרלמנט החליט שצריך חוק חדש. על פי החוק המוצע, המקלל יוצא להורג רק אם יתמיד בדרכו בנוכחות שופט. אינקויזיציה כויתית בחסות החוק.
הפרשיה הזו מטרידה דווקא משום שכוית מתאפיינת בפרלמנט דמוקרטי. כוית היא המדינה הראשונה במפרץ שבה יש פרלמנט מתפקד, ומאז 2005 זוכות נשים לשוויון פוליטי מוחלט. נראה שהמקרה הזה מעלה את הצורך לבחון את משמעות המושג "דמוקרטיה" בהקשר המזרח תיכוני.
רבים במערב קיוו (ועדיין מקווים) שהאביב הערבי, והדמוקרטיזציה שבאה עמו במדינות שהפילו את השליט, יקרבו את המדינות הללו לעבר המערב וערכיו. אך לא כך קרה. הדמוקרטיה, במובן הקלאסי של מתן זכות הצבעה להמון העם בבחירות חופשיות, דווקא הבליטה כמה רחוקות האוכלוסיות הללו מערכים ליברליים שהמערב מזהה עם המילה דמוקרטיה. עוד לפני פרוץ ה"אביב הערבי" ניתן היה להצביע על שלוש מדינות שעברו חילופי שלטון שהולידו דמוקרטיה פורמלית, אך הסתיימו במפח נפש במערב – שכן הן הוכיחו שהרצון החופשי של העמים הללו הוא דווקא בנתק עם המערב וערכיו.
ראשית, איראן. למעלה משלושים שנה חלפו מאז הפילו קבוצת צעירים חדורי להט – דתיים לצד קומוניסטים – את שלטון השאה באיראן. כיום, ולאחר מספר בחירות דמוקרטיות חופשיות, הוקטור האיראני מתרחק באופן ברור מהמערב וקורא עליו תגר. גם כלפי פנים, השלטון אינו מתנהג בצורה "דמוקרטית" כאשר הוא מדכא באופן אלים את האופוזיציה ואת קבוצות המיעוט השונות.
דוגמא שניה היא עראק. ניתן להתווכח על הנסיבות שהובילו להפלתו של צדאם חוסין, אך קשה להתווכח עם העובדה שבעראק החדשה התקיימו בחירות חופשיות ודמוקרטיות, בחסות בינלאומית. כיום, ראש הממשלה נורי אל-מאלכי מרכז בידיו יותר ויותר סמכויות פוליטיות ובטחוניות. נשיא חבל כורדיסטאן מסעוד ברזאני האשים לאחרונה את אל-מאליכי בהתנהלות דיקטטורית, וכך גם שותפיו הקואליציוניים במפלגת אל-עראקיה. במקביל, מתרחשת התקרבות משמעותית של עראק לאיראן ולאנשי הדת שלה, כפי שניכר בביקורו המתוקשר של אל-מאלכי בטהראן בשבוע שעבר.
הדוגמא האחרונה היא הרשות הפלסטינית. כידוע, בינואר 2006 זכתה חמאס לנצחון סוחף בבחירות הפרלמנטריות ברשות הפלסטינית והביסה את יריבתה פתח. שנה מאוחר יותר גרשה התנועה את אנשי הפתח מרצועת עזה והשתלטה עליה פוליטית. מאז, קשה להגדיר את התנהלותה של חמאס "דמוקרטית," מה גם שכיום היא כנראה מונעת באופן פעיל מועדת הבחירות המרכזית הפלסטינית להגיע לרצועת עזה ולהכין את השטח לבחירות פרלמנטריות ונשיאותיות (כך לפחות טוענים בפתח).
אכן, כוית אינה מדינת "אביב ערבי", אך הפרלמנט שלה מייצג כנראה את רצון העם. ובעולם הערבי, נראה שרצון העם אינו מבטא את מה שבמערב נוהגים לכנות "ערכים דמוקרטיים." הגיע הזמן להכיר בעובדה זו, ולדון בהשלכותיה בעינים פקוחות.
