בשיח של המרכז והשמאל הפוליטי בישראל רווח הדיון סביב פתרון החלוקה של "שתי מדינות לשני עמים". הדיון יוצא מנקודת הנחה כי קווי 67' מייצגים את גבול הלגיטימיות של ההאחזות היהודית בארץ, וכתוצאה מכך פתרון של חלוקה בתוואי זה הוא הפתרון האידיאלי לבעיות שעומדות בפני שני העמים, כך שלא נותר אלא להתמקד בשאלת ההיתכנות והיישום שלו.
ברצוני לטעון, כי דיון זה הפך כל כך אימננטי וגורף עד כי הוא מונע מאיתנו חיפוש פתרון לסוגייה העקרונית של הקיום המשותף של יהודים וערבים בארץ, ובמקום זה הופך את האלמנטים השונים של הפתרון הספציפי של 'שתי מדינות', כגון ההתנחלויות וחלוקת ירושלים, לסוגיה המרכזית. כדי להגיע לדיון עקרוני על עתיד הקיום המשותף של יהודים וערבים בארץ ישראל, עלינו, קודם כל, להשתחרר מכבלי הדיון על פתרון שתי המדינות, על ידי הבנה של השרירותיות וחוסר הרלוונטיות העקרונית של הקווים שעומדים בבסיס החלוקה – קווי 67'.
גבולות אלו נקבעו בהסכמי הפסקת האש של מלחמת 1948. הגבולות התבססו על כיבושים נרחבים שעשה הצבא הישראלי במלחמה זאת, הן בתוך שטחי הצעת החלוקה (שגם בהם השטחים שהיו בשליטת יהודים, ערב המלחמה, היו מצומצמים) והן מחוצה להם. בשיח הפוליטי הנוכחי רווחת ההנחה כי הכיבושים שנעשו ב-1948 הם לגיטימיים, בעוד הכיבושים שנעשו ב-1967 אינם; למרות שבפועל גם בתוך הקו הירוק השתמשה מדינת ישראל בגירוש כפוי, הפקעת אדמות ועוד שיטות המוכרות לנו כיום מ"השטחים", כדי להשיג שליטה יהודית. למעשה, ההבדל היחיד בין הכיבושים של 48' לכיבושים של 67' הוא תשע-עשרה השנים שחלפו ביניהם. למרות זאת נראה, שזמן זה יוצר בעיני תומכי החלוקה את כל ההבדל שבעולם.
אם אכן אין הבדל עקרוני בין כיבושי 48' לכיבושי 67', אזי הדיון המבוסס על קווי 67' אינו מחויב המציאות – הרי כל הנוכחות היהודית בארץ היא בגדר "כיבוש", ולכן, אין הבדל עקרוני משמעותי בין ההתיישבות בשטחי הקו הירוק להתיישבות ב"שטחים". יתרה מזאת, ההתייחסות הכפייתית אל קווי 67' כאל קו פרשת מים מוסרי, מחליפה נטילת אחריות לטרגדיות שנגרמו בעקבות 48', ומשליכה את האשמה אל מחוץ לגבולות הקו הירוק.
אין ספק כי כיבוש האדמה בשתי המלחמות הללו דורש מאיתנו התמודדות עם אחריותנו המוסרית לפגיעה בשאר יושבי הארץ הזו. עם זאת, אין התמודדות זו יכולה לבטל שנים של התיישבות יהודית בארץ ישראל – הן בגבולות 48', והן ב-67'. לאור זאת, אין בעיניי ברירה, אלא להכיר בשני שלבי הכיבוש, כמו גם בהתיישבות היהודית שנתלוותה אליהם, כמצב נתון. מכיוון שאין הבדל עקרוני בין שני חלקי הארץ, כל פתרון לסוגיית הקיום המשותף היהודי-ערבי צריך להתייחס לארץ כיחידה שלמה.
השתחררות מהדיון הטכני על פתרון החלוקה והתייחסות ישירה לסוגיה של הקיום המשותף בארץ, תאפשר חשיבה רצינית ויצירתית על הפתרונות המתאימים לשני העמים ולכל הקהילות שמרכיבות אותם במצב הקיום הנוכחי. תפיסה זו תשחרר אותנו מכבלי העבר, שמלא בדם ובמלחמות, תעזור לנו לראות את המצב היום כמות שהוא, ולחשוב קדימה על הדרך הטובה ביותר לחיות במשותף על האדמה הזו. גם אם לבסוף כן יוחלט על חלוקה לשתי מדינות, היא תתבסס על האינטרסים של שני העמים, ולא תתקבל אך ורק לאור אינרציה היסטורית. זהו דיון עקרוני ומהותי והוא פורה יותר מהדיון על עוד מילימטר של אדמה, או מאה פליטים לכאן או לכאן.
בנוסף לכך, מהלך זה יאפשר לגייס אנשים רבים יותר לחשיבה המחודשת על מהות הסכסוך והדרכים לפתרונו. לטעמי, חוסר הנכונות של אנשים לצאת ולהיאבק למען פתרון שתי המדינות נובע מהעובדה שהוא פתרון שאינו מכיל בתוכו את התמונה הכוללת. אנשים לא חווים את הארץ כמחולקת לשניים – צריך רק לבקש ממדגם אקראי של הציבור לצייר את מפת הארץ כדי להיווכח בזה, או להסתכל במפות הרשמיות של ישראל והרשות הפלסטינית. זו הסיבה שפתרון אשר מתייחס לארץ כיחידה אחת יהיה גם אינטואיטיבי יותר ומקובל יותר על יושביה, יש לקוות. מחשבה מחודשת תאפשר להציע פתרונות מהותיים שיענו על צרכים אמיתיים של החברות שחיות כאן; פתרונות בעלי פוטנציאל גיוס והצלחה רבים יותר. פתרון שתי המדינות נשמע כיום כמו הסתפקות ברע במיעוטו, אפילו בעיני תומכיו האדוקים ביותר.
נוי מורדקוביץ' מנהל את פרוייקט שמן של שלום לקידום מוצרי שמן זית פלסטינים, ועורך תוכן בקרן לפיוס, סובלנות ושלום. בוגר בית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית. גר, אוהב ורוכב בירושלים.
