טענתו המוכרת של בנבנשתי כי חלוקת הארץ איננה אפשרית עוד קנתה לה תומכים בעשור האחרון, והם הולכים ומתרבים. השמאליים ביניהם היו מעדיפים, מסיבות ליברל-דמוקרטיות, שהמצב היה שונה, אולם גם הם אינם יכולים עוד להתכחש למציאות. בראיון הנוכחי חזר בנבנשתי על טענה זו. הערבים לא ישכחו מיפו ומעכו, אמר, ואף פלסטיני לא יחתום על סוף הסכסוך. חלוקת הארץ היא בלתי אפשרית מבחינה גיאוגרפית, פיזית ונפשית, וההשתלטות היהודית על השטחים שמעבר לקו הירוק היא תהליך "בלתי הפיך". בנבנשתי היה הוגן דיו כדי להוסיף כי אינו מאמין במדינה דמוקרטית אחת מהים עד הנהר, משום ש"הצד שיזכה ברוב ינצל את הרוב שלו כדי להשתלט על מוקדי הכוח ולדכא את הצד האחר". לכן הוא מעדיף לשבור את מסגרת מדינת הלאום, ליהודים ולפלסטינים, ולאפשר לשני הצדדים להמשיך להתקוטט ביניהם, אולם הפעם על בסיס של שוויון, הכרה הדדית בסיפור ההיסטורי השונה של כל צד, ונסיון למצוא "איזון סביר" בין השניים. במילים אחרות, בנבנשתי לא מבטיח פתרון חלופי למאוכזבי ה"פתרון" שכשל, אלא פרדיגמה חלופית לפרדיגמת חלוקת הארץ, שתאפשר ניהול טוב ויעיל יותר של הסכסוך הבלתי-פתיר מעיקרו.
בנבנשתי וחבריו לדרך מתחמקים בדרך כלל מלהבהיר האם עמדתם היא מלכתחילה או בדיעבד, דהיינו, האם חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום על בסיס המתווים הקיימים (מתווה קלינטון/יזמת ז'נבה) היא מהלך רצוי מלכתחילה. אם הטענה היא שהמהלך כלל איננו רצוי, וזאת משיקולים היסטוריים ומוסריים, אזי הויכוח בינם לבין השמאל הציוני עובר למישור הערכי והאידאי, שספק עד כמה הוא יכול להועיל ליהודים ולערבים הסובלים עלי אדמות. אם הטענה היא שהמהלך רצוי מבחינה עקרונית אולם אינו אפשרי עוד, הויכוח נותר במישור העובדתי, הפוליטי והמדיני, ושם הטיעון של בנבנשתי נתקל במספר קשיים.
אנשי השמאל הרדיקלי נהנים לצייר דחליל בדמותו של השמאל הציוני, המורכב ממה שמכונה על ידם ברוחב לב "אנשים טובים", שלמרבה הצער הם מנותקים מהמציאות ולכן טועים. ההנגדה בין "פתרון" לבין "פרדיגמה" היא חלק מעצי הבנייה של הדחליל הזה, משום שהיא מציגה את השמאל הציוני, הדוגל מלכתחילה בחלוקת הארץ, כשוגה באשליות של "פתרון" לסכסוך בלתי פתיר, בעוד שהאחרים, ה"מפוכחים", מבינים שאין פתרון ומציעים להחליף "פרדיגמה". אולם בשנים האחרונות השמאל הציוני עבר תהליך של התפכחות, גם אם מאוחרת: מעטים מאמינים שחלוקת הארץ אכן תסיים את הסכסוך ותביא לפתרונו, ומעטים מאמינים שהקמת שתי מדינות לאום תיישב בין הנרטיבים הסותרים של יהודים וערבים. השמאל הציוני החדש אינו סבור כי חלוקת הארץ "תפתור את הסכסוך" או תכריע במאבק הנרטיבים. הוא סבור כי זו תהיה אבן הדרך הראשונה בתהליך ארוך, שראשיתו "הפרדת כוחות" והמשכו, בעזרת השם/אינשאללה ואם ינוהל נכון, יחסי שכנות סבירים. במילים אחרות, גם השמאל הציוני לא מבטיח עוד שיהיה "טוב" לאחר חלוקת הארץ, אלא שיהיה "יותר טוב". ובניגוד לבנבנשתי, הסבור כי הערבים אוהבים את הארץ אהבת אמת בעוד שהיהודים "הטילו" ו"כפו" את עצמם עליה, השמאל הציוני לא מזלזל גם בסיפור ההיסטורי היהודי. הוא פשוט מציע להתמקד בפתרון בעיות ההווה ולהותיר לשני הצדדים להתמודד בדרכם שלהם, ובמדינה משלהם, עם סיפוריהם ועם כיסופיהם לעבר.
בנבנשתי ואחרים בשמאל הרדיקלי חובטים, אם כן, בדחליל מת מודל 2000. ראוי שיתעדכנו במחליפו החי, מודל 2012, וינהלו אתו ויכוח כן והוגן בשאלה האם "שלמות הארץ" היא אכן בלתי הפיכה. כאן יש לשמאל הציוני מספר טיעונים חזקים ועובדות מוצקות, בין היתר על התפלגות השטח הבנוי בהתנחלויות, המעידות כי ה"מפוכחים" הפנימו, למעשה, את הדיכוי התודעתי של הימין המתנחלי. לגיטימי, כמובן, לשאול מדוע אם כן לא התגבר הרוב על המיעוט הקיצוני וחילק את הארץ. זוהי שאלה כבדת משקל, שאחת התשובות האפשריות לה היא שיהודים וערבים לא השתכנעו עד היום שמחיר השמירה על חלום א"י/פלסטין השלמה הוא שפיכות דמים איומה ובלתי נסבלת. אולם גם השאלה מדוע בנבנשתי וחבריו התייאשו מהמאבק לעשות נפשות לרעיון החלוקה בזירה הפוליטית היא שאלה טובה. האם זה משום שבנבנשתי לא רק "רואה את כל הילידים שחיים כאן", אלא רואה אותם בלבד? הזלזול המשתמע שלו ושל "מפוכחים" אחרים בשמאל הליברלי בכל מי שאינו יליד – המזרחים ויוצאי ברית המועצות לשעבר, ובסיפור ההיסטורי היהודי והדתי, הוא אולי הסיבה להתעלמותם מהסיכוי לשכנע את "פשוטי העם" בצורך שבחלוקה, ותחת זאת הסתגרות במגדל שן מבוצר וגבוה עוד יותר. במקרה זה, לפחות, הפכחון מחלוקת הארץ אינו אלא דרכו של ה"צבר הלבן" לבטא את הבוז שלו לכל המהגרים שגנבו לו את המדינה, ואת ייאושו ותסכולו הוא מבטא ב"פרדיגמה" חדשה שרוב הציבור (שלא מעניין אותו) אינו מעוניין בה. המציאות היא אולי צדו האחד של הייאוש, אולם ההתנשאות היא צדו השני.
בשנת 1937 הסיקה ועדת פיל כי אין דרך אחרת ליישב בין הסיפורים ההיסטוריים והלאומיים היהודי והערבי מלבד חלוקת הארץ. ב-75 השנים שעברו מאז על הסכסוך נוסף לו מימד דתי שהופך לדומיננטי ורדיקלי, משני הצדדים. מי שינסה לדלג על שלב החלוקה ולפסוע ישירות לחיים משותפים ידון את אוכלוסיית הארץ כולה לאיבה מדממת ובלתי פוסקת. השיח על נוסחאות לחיים משותפים בין הים לנהר הוא במקומו, אולם על השמאל הציוני לתווך בין האידאה הזו לבין המציאות הפוליטית, ולהמשיך בנסיונות השכנוע הסיזיפיים של דעת הקהל כי ללא חלוקת הארץ יקיץ הקץ על חלום המדינה היהודית הדמוקרטית.
