כאשר מנחם בגין החליט לפלוש ללבנון ב-6.6.82 הוא עשה זאת כתגובה לאירוע נקודתי – נסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון. אולם המשמעות הסמלית של התאריך בודאי לא חמקה מעיניו – הוא היה משוכנע שהמלחמה הזו תהיה המשך מפואר למלחמת ששת הימים, ואולי אף תאפיל עליה. באופן מקברי משהו, השיח הציבורי בשבוע האחרון מוכיח שלפחות בחלקו השני, בגין ניבא ולא ידע מה הוא מנבא: בשבוע האחרון, שבו התרחשו ימי השנה לפתיחתן של שתי המלחמות, דובר כמעט רק על מלחמת לבנון הראשונה ועל כשלונותיה, ולא על ששת הימים.
עם זאת, בכל הדיונים על מלחמת לבנון, נושא הנסיגה מלבנון נעלם כמעט לחלוטין. איש לא רוצה לדון בה ולהזכיר אותה כלל – ולא כל שכן, לתת את הקרדיט הראוי למבצעה, אהוד ברק. ייתכן שזו תגובת הדחקה, מכיוון שלרוב הציבור קשה להודות שאכן שקענו באיוולת הלבנונית כל כך הרבה שנים כשהפתרון הברור היה מונח לפתחנו לפחות משנת 85'. מכל מקום, כאשר דנים בנסיגה מלבנון, התפיסה המקובלת היא שהיא קנתה לנו רק שקט מדומה שעליו שילמנו בריבית דריבית במלחמת לבנון השניה – מלחמה שבתורה היתה הכשלון המשמעותי ביותר של ישראל בשדה הקרב. הגיע הזמן לבחון את הנרטיב הזה במבחן המציאות.
ראשית, לעניין המספרי הטהור. בזמן שהותו של צה"ל ברצועת הבטחון נהרגו בממוצע כ-25 חיילים בשנה בלבנון. מכאן שבהנחה שיכולות החזבאללה היו נשארות קפואות ברמת שנת 2000, היו לישראל 300 הרוגים ב-12 השנים שמאז הנסיגה. במלחמת לבנון השניה נהרגו 156 חיילים ואזרחים, ועוד כמה הרוגים בודדים בפעולות בשנים 2000-2006, כלומר קצת מעל מחצית ההרוגים. זאת, כמובן, בהנחה שחזבאללה לא היה משתכלל כלל בפעילותו, הנחה חסרת בסיס לאור ההשתכללותו הקבועה בסוף שנות ה-90; ועוד בהזנחת ההשפעה ההרסנית שיש לטפטוף הרוגים קבוע על יכולת הלחימה הישראלית (זו לא תופעה חדשה של הדורות האחרונים, הרכרוכיים, של הישראלים – השפעה הרסנית דומה היתה גם להרוגי מלחמת ההתשה, בשיאו של פאר הכח הישראלי לאחר ששת הימים).
אבל, אומר טיעון הנגד, אלה הם חיילים שתפקידם להגן על המדינה, ולו במחיר חייהם, בעוד שבאירועים שאחרי הנסיגה – כולל במלחמת לבנון השניה – נהרגו אזרחים רבים. אז שוב למספרים – במלחמת לבנון השניה נהרגו 44 אזרחים, ועוד מספר בודד של אזרחים בשנים שקדמו לה; בפריסה על 12 שנים אלה הם 4 הרוגים בשנה.לא הצלחתי למצוא בשום מקום נתונים מדוייקים על הרוגים אזרחיים לפני 2000, אבל המצב הבסיסי היה של טפטוף קבוע ומתמשך של קטיושות על יישובי הצפון, ויציאה למבצע צבאי גדול כל כמה שנים (דין וחשבון, ענבי זעם) שלווה בירי רקטות מסיבי אל הצפון -ובמצב זה מספר כזה של הרוגים אזרחיים נשמע לי כמו תוצאה מתבקשת.
אבל מעבר לחישובים המספריים הקרים, מלחמת לבנון השניה – על אף שהיו בה כשלונות רבים – הצליחה להביא לתוצאה האסטרטגית שאליה חתרה ישראל ללא הצלחה מאז 1970: שקט בגבול הצפון. מאז 2006 היה אירוע בטחוני אחד בלבד בגבול זה. נוצר מצב של יציבות בגבול ובו ירי על שטח ישראל הוא קאזוס בלי שהחזבאללה נרתע מלהפר אותו; זו תוצאה שאף אחד מהמהלכים בין השנים 1970-2000 לא הצליח ליצור, והוא מבוסס כמובן על הנסיגה: העובדה שכוחות צה"ל לא חורגים מקו הגבול הבינ"ל היא תנאי הכרחי (אם כי כמובן לא מספיק) למאזן ההרתעה בין ישראל לחזבאללה, שמקיים את השקט באיזור.
מתנגדי הנסיגה טוענים שהיא נתנה רוח גבית למתנגדי השלום בציבור הפלסטיני והאיצה את פרוץ האינתיפאדה השניה, שלא היתה מתרחשת ללא הנסיגה. ייתכן שזה נכון, אם כי זו כמובן הסטוריה אלטרנטיבית, שאין שום דרך להוכיח אותה; הנה, למשל, היסטוריה אלטנרנטיבית אחרת למצב שבו צה"ל נשאר בדרום לבנון: ההחלטה האסטרטגית של ערפאת ב-2000 לוותר על הסכם קבע עדיין מתרחשת והשילוב בין החלטה זו לבין המתח בשטחים מביא בכל זאת לפרוץ האינתיפאדה, שההתמודדות עמה קשה הרבה יותר לאור העובדה שצה"ל נאלץ להמשיך את הפעילות השוטפת בלבנון. לאורך כל שנות ה2000 מתמשך ירי טילים קבוע על ישובי הצפון, וההתפתחות הכלכלית והאנושית הדרמטית של האזור נמנעת. טווח הטילים הולך וגובר – עד לחיפה ודרומה לה – מכיוון ששהות צה"ל ברצועת הבטחון לא השפיעה כלל על יכולת ההתחמשות של חזבאללה, שתחמושתו עברה דרך קבע על כביש בירות דמשק, אליו צה"ל לא היה קרוב (ברוב חלקיה, רצועת הבטחון לא היתה ברוחב של יותר משני קילומטרים). לבסוף, אירועים המאיימים על המשטר הסורי – כמו אלה שמתרחשים בשנה האחרונה – היו מובילים מיידית לחימום מכוון של גבול הצפון כדי להסיט את תשומת הלב הבינלאומית מסוריה.
אז נכון, האגו שלנו נפגע בנסיגה ובמלחמת לבנון השניה, ונסראללה נאם כמה נאומי רהב שפגעו בנו מורלית. אין לזלזל בכך, אבל ניתוח רציונלי יותר ורגשי פחות מראה שהן דווקא היו מההצלחות הגדולות ביותר של ישראל.
הערה קטנה לסיום: בעזה אנחנו עדיין לא שם, אבל הרבה יותר קרובים משאי-פעם היינו. להתנתקות נוצרה תדמית רעה – כמו לנסיגה מלבנון – ואי אפשר להכחיש שהיו לה גם תוצאות שליליות, אבל בחשבון ארוך טווח אני סבור שהיא תוכיח את עצמה כמו הנסיגה מלבנון. אבל על כך יעיד העתיד.
