השבוע פורסמו בעיתון "הארץ" הצהרותיו של דובר המפלגה הסלפית המצרית "אל-נור" ולפיהן הסלפים תומכים בכיבוד הסכם השלום עם ישראל. יתר על כן, דובר המפלגה ציין שהם גם אינם מתנגדים לקיום מפגשים ושיחות עם ישראל. עמדה זו, אחת המתונות שנשמעו מפי מנהיג של תנועה אסלאמית, מגיעה דווקא מדובר המפלגה השמרנית ביותר במצרים. אף על פי שרבים בישראל חוששים מיחסם העוין של חברי התנועות האסלאמיות, אנחנו עדים כיום להתפתחות הפוכה בזירת ההצהרות הציבוריות במצרים. למעשה, מרבית המנהיגים האסלאמים הצהירו בשבועות האחרונים על התחייבותם לכבד הסכמים ואמנות בינלאומיות, לרבות ההסכם עם ישראל.
יש משהו מרגיע בהצהרות הללו, אולם יש בהן גם משהו מטעה. מי שעוקב אחר פרסומים פנימיים של "האחים המוסלמים" נחשף למגוון דעות שונה בתכלית הכולל שנאה עמוקה לישראל וייחוס כל הרעות והתחלואים האזוריים לישות הציונית. כיצד דרות שתי העמדות הללו בכפיפה אחת?
ההסבר, כך מסתבר, פשוט למדי. התנועות האסלאמיות הנאלצות, לראשונה בתולדותיהן, בשל הצלחתן בבחירות והתפקידים שכנראה מחכים להן, לגבש עמדות פוליטיות אחראיות, מתגלות כמי שמקבלות עליהן את כללי המשפט הבינלאומי. בשל כך, וכיוון שהן מבינות שהסכם השלום עם ישראל חשוב למצרים, הן מצהירות על כוונתן לכבד אותו. עם זאת, רבים בקרב המפלגות הללו זועמים על מדיניות ישראל באזור, ובייחוד על התנהלותה מול הפלסטינים. הביקורת הנוקבת שהם משמיעים, ולעתים אף דברי ההבל המופרכים על אודות ישראל, הם, בין היתר, פועל יוצא של השקפתם הפוליטית ושל התנגדותם למדיניות ישראל. לא תהיה זו הפעם הראשונה שמדינה תודיע שהיא מכירה בלגיטימיות של קיומה של מדינה אחרת אך תבקר נחרצות את מדיניותה. בכך מצטרפות המפלגות האסלאמיות לגל הביקורת הבינלאומי היוצא נחרצות נגד מדיניות ישראל בשטחים.
קשה לדעת כיצד תנהגנה התנועות הללו אם וכאשר תגענה לשלטון, אולם כבר עכשיו ברור שהן אינן מתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני מזווית ראייה דתית. בכך נעוץ ההבדל בין התנועות האסלאמיות במצרים לבין החמאס, שאינו מכיר בלגיטימיות של ישראל ומנמק זאת, בין היתר, בכך שישראל יושבת על אדמות הקדש מוסלמים.
הדעה שהנקודה המכרעת בכיבוד הסכם השלום היא פוליטית ולא דתית עלתה בוויכוח בקרב הוגים מוסלמים על הסכמי אוסלו. ב 1995 נשאל עבד אל-עזיז אבן באז, אחד המשפטנים החשובים בעולם המוסלמי, מה דעתו על ההסכם. הוא הצהיר שההסכמים הם לגיטימיים ויש לכבדם. על פי השקפתו, הסכמי שלום הם בתחום האחריות של המנהיגים הפוליטיים, ואם מנהיג פוליטי סבור שהסכם שכזה משרת את האינטרסים של עמו, המהלך תקין, לפחות בעיקרון. הבסיס להשקפה זו הוא טובת הציבור (מסלחה) – עיקרון מרכזי במשפט המוסלמי. מזה מאות שנים שמשפטנים מוסלמים סבורים שטובת הציבור היא שיקול מכריע בקביעת עמדות משפטיות ופוליטיות, ולכן, כאשר אנחנו שומעים על סלפים המוכנים לדבוק בהסכם השלום, אל לנו להיות מופתעים. אין ביסודות של גישה שכזו חידוש משפטי מרחיק לכת.
סביר להניח כי בקרוב יגיעו נציגי המפלגות האסלאמיות לשלטון במצרים. מהצהרותיהם של ראשי המפלגות הללו עולה שעל פי השקפת עולמם, המורכבת ממשפט מוסלמי, ממשפט בינלאומי ומניתוח פוליטי קר, ניתן להכיר במדינת ישראל ולקיים הסכמים שנחתמו עמה. אולם לאור הרגישויות המתגלות בכתבי חבריהן של מפלגות אלו ברור שהם לא יהססו לצאת נגד ישראל אם יגיעו למסקנה שהיא מתנהלת בביריונות ובדורסנות כלפיהן או כלפי הפלסטינים. במצב שנוצר, על ישראל לפתח מדיניות מתוחכמת דיה כדי לשמר את יחסיה הסבירים עם מצרים. הצהרותיהם של גורמים פוליטיים לא מעטים מעיד שהדבר אפשרי, אולם כאן נדרשת זהירות ורגישות מצד ראשי המערכת הפוליטית בישראל. הביקורת המפורשת או המובלעת של מנהיגים ישראלים המזלזלים בתנועות האסלאמיות, והמביעים חוסר אמון בכך שהם יקיימו הסכמים המחייבים את מצרים, עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה.
