התזה העיקרית של קיסינג'ר בספר היא שיציבות ושלום מושגים לא כאשר עמים מחליטים פתאום לחיות בשלום אלא כאשר ישנו מאזן כוחות השומר על שווי משקל בזירה הבינלאומית. קיסיניג'ר מחלק בין גישת ווילסון למדיניות חוץ – המנסה לבנות את הסדר העולמי על עקרונות של צדק, מוסר ואמונה באדם, ונכשלה כשלון חרוץ למשל בורסאי – אל מול גישת תאודור (טדי) רוזוולט, שביססה את הנסיון להגיע ליציבות על בנית מאזן כוחות עולמי ולא על עקרונות שלום וצדק ערטילאיים.
באופן אירוני, ניתוח כזה מעלה את הטענה שיש מצב בו מדינה חזקה מדי לטובתה היא. הדוגמה הטובה ביותר היא גרמניה: מאז הקמתה ב-1871 עוצמתה היוותה איום מתמיד על שאר מדינות אירופה; ביסמרק הצליח לנהל את המצב הזה בחוכמה תוך הצנעה משמעותית של העוצמה הגרמנית. אבל לאחר פיטוריו, המדיניות האגרסיבית של וילהלם הביאה לתגובות פאניקה בצרפת, רוסיה ובריטניה, שהביאה בתורה לפאניקה גרמנית מכיתור, והנה הגענו לשרשרת הבריתות הבלתי אפשרית שהביאה למלחמת העולם הראשונה והמשכה בשניה. דווקא גרמניה המוחלשת, המחולקת, והכבולה בתוך האיחוד האירופי שלאחר המלחמה הביאה לשגשוג ושלום רב יותר עבור הגרמנים עצמם, כמו גם להשפעה גרמנית משמעותית יותר באירופה, יותר מאשר בכל שלב של גרמניה החזקה והאסרטיבית של 1871-1945. גם הסכם השלום של ישראל עם מצרים הוא דוגמה טובה לכך: נסיגת ישראל מסיני אפשרה בסיס למאזן כוחות ששומר על יציבות מול מצרים גם כשאין אהבה רבה בין הצדדים.
זה הבסיס שתהליך אוסלו התחיל ליצור מול הפלסטינים. הוא יצר מסגרת שעליה ניתן לבנות יציבות והרתעה הדדית. נכון, זה לקח זמן וגם לא מעט נפגעים ישראלים (וכמובן פלסטינים); חלקית התהליך עדיין לא נשלם. אבל שליטה ישראלית במרכזי האוכלוסיה הפלסטינית לא היתה מונעת את הנפגעים הללו; מה שהסכם אוסלו הצליח ליצור הוא מסגרת שמאפשרת לישראל לבנות מערכת יחסים מול מדינה פלסטינית המממשת את הבטוי הלאומי של העם הפלסטיני, ולהגיע לבסוף ליציבות ושלום.
אלא מאי? ישראל הסתכלה על תהליך אוסלו בצורה ווילסוניסטית ולא רוזוולטיסטית: אוסלו נתפס כתהליך שיביא לשלום אוטופי. זו, לדעתי, בניתוח לאחור, הטעות העיקרית של השמאל הישראלי באוסלו. רבין החל לשנות את תפיסתו לאחר הפיגועים הגדולים – בעיקר בית ליד – ורוב ההתבטאויות שלו מתייחסות מאז ואילך למטרת התהליך כהשגת הפרדה (אז לראשונה הוחל בסגר ובבניית הגדר) במקביל להמשך תהליך אוסלו – שזו בדיוק הגישה הרוזוולטיסטית. רבין הסיק שגם אם ערפאת לא מתכוון באמת לשלום, עדיין הדרך הטובה ביותר להגיע ליציבות היא ליצור מסגרת לאומית פלסטינית ולמולה ליצור מערכת של מודוס ווינדי. במובן זה, ביקורת הימין, מאז ועד היום, שפני ערפאת והעם הפלסטיני אינם לשלום גם היא מבוססת על תפיסה ווילסוניטית לא רלוונטית; גם מול עם פלסטיני עוין הדרך הטובה ביותר להשיג רגיעה ויציבות היא במאזן כוחות. (אותו טיעון, אגב, תקף לגבי היציאה מלבנון בשנת 2000).
עמוק בפנים, גם כיום ההבנה הזו עומדת בבסיס התת-מודע הישראלי. והראיה, אין אחד שמציע לכבוש מחדש את עזה או ערי הגדה (או את דרום לבנון) ולהחזירן לשלטון ישראלי ישיר. להיפך, האיום העיקרי שעומד בארסנל של אבו מאזן מול ישראל הוא דווקא פירוק הרשות הפלסטינית, דהיינו גלגול תהליך אוסלו לאחור – הצעה שישראל היתה צריכה לאמץ בשתי ידיים אם המסקנה היא שתהליך אוסלו היה כשלון.
וכאן, לדעתי, מצויה הטרגדיה של רצח רבין. כי רבין ב-94-95 עבר לחשיבה רוזוולטיסטית, ופרס לא; יתכן – אם כי לא בטוח – שאם רבין לא היה נרצח, הוא היה מצליח לנהל את תהליך אוסלו בצורה מוצלחת יותר מפרס ומנתניהו ולהמנע מהאינתיפאדה השניה. אבל זה כבר משחק בהיסטוריה אלטרנטיבית.
אור קרויזר, מהנדס תוכנה ירושלמי בחברת האנרגיה הסולארית ברייטסורס ולומד למוסמך בהסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב. כותב על פוליטיקה אמריקאית ועל שאר נושאים בבלוג "סדנא דארעא חד הוא".
