הממשלה הזאת חטאה בעבר פעמים רבות באי-עשיה ובמחדל, ולא פחות מכך בלזות שפתיים. כך באי-נכונותה לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים שהובילה ישירות למשבר הנוכחי, כך בפטפטת המיותרת סביב העלבת השגריר הטורקי או סביב התקפת הגרעין האיראני, וכך בהתבטאויותיו המיותרות של השר ליברמן נגד כל מדינות האזור. אולם לאחרונה מצליחה הממשלה לשמור על שתיקה בנקודות הקריטיות ביותר, ועל כך מגיעים לה שבחים.
במהלך השנה עשו הממשל הטורקי וראש הממשלה ארדואן כל מאמץ להביא את הנהגת ישראל לאבד את עשתונותיה ולשחק לידיהם. ההצהרות כללו איום בביקור ממלכתי בעזה, קריאה למשט נוסף, אזהרה בעניין המשך חיפושי הנפט, אזהרה שספינות הצי הטורקי יישלחו להגן על הים התיכון מפני חיל הים, ולאחרונה גם רמזים למאבק מתוכנן בגרעין הישראלי. ייתכן שהטון נובע מאישיותו העימותית של ארדואן, אולם לאיומים יש גם סיבה מהותית יותר – הרצון להצטייר כאבירי האביב הערבי וכמגיני הפלסטינים כדי לכבוש עמדות השפעה באזור ולהפוך למעצמה האזורית העיקרית תוך דחיקת איראן. ההנהגה הטורקית מעריכה שעמדה מתריסה ונחושה מול ישראל תזכה אותה בהערכה רבה מן הרחוב הערבי, המתוסכל מחולשת הנהגתו. כל מענה ישראלי מתגרה היה מלבה את הלהבות ומקרב את האפשרות של התלקחות אלימה ומיותרת.
אולם באופן מפתיע וכמעט חסר תקדים הצליחה ממשלת ישראל להתעלם מן ההתרסות ולשמור על דממה תקשורתית. מר נתניהו, האמון בדרך כלל על רטוריקה של רהב, נמנע מלהגיב. מר ליברמן, שבנה את מעמדו הפוליטי על תדמית הביריון השכונתי שאינו מוכן לסבול השפלות, שתק, ומישהו הצליח לרסן גם את שאר השרים וחובשי הספסלים האחוריים, שרוממות הגבורה הישראלית בגרונם גם כשאין לה כיסוי.
וכך, למרבה ההפתעה, גם בעניין האביב הערבי. העולם סביב ישראל כמרקחה. הדיקטטורות הישנות עומדות לקרוס ואיש אינו יודע איזה סוג משטר יחליף אותן. האם יהיו אלה דמוקרטיות שמרניות ומסורתיות? רפובליקות אסלאמיות? מדינות ג'יהאד? מפגינים מצריים מתקיפים את שגרירות ישראל בקהיר, פלסטינים בסוריה עולים על הגדרות בגבול, הפגנות אנטי-ישראליות מזעזעות את בירות העולם הערבי, וכמה מהשליטים שבזכותם מצליחה ישראל לקיים קשרים דיפלומטיים סבירים עם כמה משכנותינו מתנדנדים על כסאם.
ולכל אורך הסאגה המתמשכת הזאת ישראל הרשמית שותקת. היא אמנם איננה מביעה את התמיכה המתבקשת בשאיפה העממית לדמוקרטיה, אולם גם איננה מגנה את ההפגנות, איננה מאיימת בתגובה ציונית הולמת על הקוראים לנתק עימה את היחסים, ואיננה מזהירה שתפעיל את השפעתה בקונגרס האמריקאי נגדם. השר יעלון אינו מאיים במלחמה, הרב הראשי אינו מזהיר את אויבינו, והשר ברק נמנע מלהכריז בכל כנס חטיבתי שהצבא הישראלי ערוך לסכל את תכניותיהם.
הפעם האחרונה שהשתיקה הייתה כה מוצדקת הייתה החלטתה של ממשלת שמיר להימנע מלהגיב לפרובוקציות העיראקיות של סדאם חוסין ולא להתקיף את משגרי הסקאד במדבר המערבי.
בשתיקתה הנבונה הצליחה הממשלה עד עתה להימנע מסיבוכים פוליטיים מיותרים, להרגיע מתיחויות שהחלו להתפתח, ולמנוע הסלמה של הסכסוך עם טורקיה. בשתיקתה לנוכח אמירות מתגרות של שרים ערביים ומפגינים כאחד הצליחה גם להעביר לעולם הערבי מסר של שלום ושכנות טובה.
