בשנה הבאה, אם תרצה השם, יחליף השיח הישראלי את מינו ויתרכז במזון במקום בנשק, ביומיום במקום באיזשהו "עתיד מפואר", במיצוי הרגע במקום בהשתעבדות היסטורית. ישראל כמדינה תפסיק להיות גבר ותתחיל להיות אישה. משרד הבריאות ייתפס כחשוב יותר ממשרד הביטחון, כך גם משרדי החינוך והתרבות, וכל קיצוץ בתקציבם יוציא אלפים לרחובות היכן שפעם, בעבר הרע, יצאו אלפים לרחובות רק כדי לתבוע "מוות" לפלג כזה או אחר באוכלוסייה הישראלית. שלא לדבר על שכנינו.
זה אפשרי משני טעמים: האחד, הליהוק הפוליטי המתגבש, והשני, רוח התקופה, מה שמכונה בגרמנית צייטגייסט. אצלנו, להבדיל, נדמה שמה ששלט פה במשך 63 שנים הוא הזיינגייסט. וסליחה על ניבול הפה. הליהוק הפוליטי הוא החלק הקל של המשוואה. שלי יחימוביץ’ בראשות העבודה היא אירוע מסעיר איך שלא תסתכלו על זה, בעיקר מכוח התעקשותה להתרכז בחיים במקום במוות, באוכל במקום בתותחים, בחינוך לערכים ישראלים, יהודיים וציוניים במקום בחינוך לשהידיות צבאית-יהודית בלתי פוסקת ולא נגמרת. זו שכל תרומתה לישראל בשנים האחרונות, ומשום מה נשים מיטיבות להבין זאת יותר מגברים (אך עדיין אתן נזהרות מלהגיד זאת, מפחד תגובת השיח הגברי), היא טורים-טורים של קברים חסרי טעם באדמה.
גם לבני בראשות קדימה היא עניין מעניין פוטנציאלית, למרות דעיכתה בשנים האחרונות, דעיכה שאפשר להסבירה בנקל – לבני הפנתה את גבה לצייטגייסט ואימצה בעצת יועציה הגבריים את הזיינגייסט. אני מסרב להאמין כי לבני, האישה והאם, באמת האמינה כי אחרי מטר הקסאמים האחרון היה צריך "לצאת למלחמה בעזה" ולהמטיר פצצות שעלות כל אחת מיליון דולר, שהם חמישה מליון שקל (עבור פצצה אחת) על אוכלוסייה אזרחית מאוכלסת בצפיפות בנשים וילדים.
החמאס הוא ארגון גברי עד כדי בחילה. כל תקיפה כזו מצד מערכת הביטחון הישראלית, הגברית עד כדי מיאוס, גוררת הרס והרג בקנה מידה שקשה לדמיין, מה שמוביל בהכרח לפופולאריות גברית נוסקת. לא ייתכן שלבני לא מבינה זאת. גם לא ייתכן שהיא איננה מבינה שהשיח הישראלי החדש יתקשה לתמוך בעוד מבצע ישראלי מפגר וחסר תועלת שיעלה חצי מיליארד דולר ליום לחימה. אם לבני תישאר במקומה, ותתיישר לפי הזייטגייסט, היא תתרום את תרומתה להעמדת השיח הישראלי החדש במקום שבו הוא צריך לעמוד: לאמור, עמוק בתוך סדר עדיפויות נשי.
והרי על זה אנחנו מדברים, כשאנחנו מדברים על שינוי השיח. הוא לא באמת קשור ל"גברי" ו"נשי" אלא לסדר עדיפויות. אדם אחד (בדרך כלל גבר) יעדיף לרעוב אך לחוש גאה, לפשוט רגל אך להרגיש צודק, לנקום במי שפוגע בו במקום לבדוק האם הנקמה הזו תועיל או תזיק לו ולילדיו. אדם שני, להבדיל, (בדרך כלל אישה) תעדיף ניצחון על כבוד, חכמה על צדק, תחכום על כניסה עם הראש בקיר, פיוס בונה על פני נקמה עיוורת. מהבחינה הזו ישראל כולה, החל מהקיץ האחרון, הפכה ל"נשית" יותר ו"גברית" פחות. אין לה עניין כל כך בכבוד, במידה והתועלת של הרדיפה אחריו משולה להתאבדות איטית ובטוחה (ע"ע טורקיה ופרשת המרמרה), ויסלח לנו הגבר אברי גלעד, שימשיך לקרוא להתנצלות שכזו בגרון ניחר, נחנק ונאנק.
גם אין לישראל עניין יותר בנאומים מלאי הדר אודות "השלום הנצחי" שיגיע אוטוטו, עוד שנייה ממש, אחרי שכל שכננו יתפקדו לישראל ביתנו, ישירו את "התקווה" וישטפו לנתניהו את האוטו. הדרך לשלום הנצחי של הממשלה הנוכחית רצוף בכישלונות אזרחיים מהדהדים ופשיטת רגל מוסרית ומדינית ההופכות את הבית הישראלי, הפטריארכלי עדיין, לרע, ריק, וידוע לשמצה.
לשיח הידוע כגברי אין עניין בכל זה. לגבר המצוי, כידוע, אין כל בעיה לאבד את ביתו במשחק פוקר כדי לזכות במחמאות חבריו הקרובים על כך ש"יצא גבר". אני מסופק אם נשים מטומטמות עד כדי כך, או בניסוח טוב יותר – שסדר העדיפויות שלהן הוא עד כדי כך עקום. הגבר המצוי, אחרי סדרת הפסדים מהדהדת, ימשיך להסתובב בראש חוצות עם חולצה פתוחה. האישה המצויה תשאל את עצמה – איך מתחילים, לשם שינוי, להרוויח.
וזה מה שישראל מבקשת כעת, בנקודת הזמן הזו, רגע לפני סופו של הקיץ. לקפל את שולחן הפוקר ולהזדכות על ההפסדים ולהתחיל להעדיף מזון על פני ז’יטונים. כפי שכתבתי כאן לא מזמן, היא אפילו השכילה כבר להנפיק מתוכה (או ללדת, אם תרצו) גלריה אינסופית של מנהיגים ומנהיגות שאימצו את סדר העדיפויות האמור, זה של היומיום, החכמה והשפיות. כל שנותר כעת הוא להאמין שכל זה אפשרי, שהשיח הישראלי יכול וצריך להחליף את מינו, ובעיקר שאין שום דבר פטריוטי בפשיטת רגל. כלכלית, מוסרית, מדינית ותרבותית.
שנה טובה שתהיה. היא חייבת להיות.
