זה התחיל בבירה קרה על ספסלי בית הספר ללימודי אפריקה ואסיה, שבמרכז לונדון, אי שם בשלהי 2002. ישבתי שם עם ד"ר עמי אלעד בוסקילה, אחד המומחים הגדולים בישראל לספרות ערבית, והוא סיפר לי – כסיפור ד"ר לסטודנט – על יצירה פלסטינית בשם "השב לחיפה" מאת אחד, ג'סאן כנפאני. בוסקילה סיים בדיוק לערוך ספר ששמו "החדרים האחרים, שלוש נובלות פלשתיניות" בהוצאות "גשרים". הוא האמין, ועדיין מאמין, כי ספרותו של עם משמשת כמסילה אל תוך לבו, רגשותיו, חלומותיו. מבין שלוש הנובלות, מבין היצירה הערבית בכללותה, בלטה "השב לחיפה" – כך אמר לי ד"ר בוסקילה – לא רק באיכותה יוצאת הדופן אלא גם באופן שבו תיארה את דמות היהודייה בסיפור, ניצולת שואה בשם "מרים".
למרות היותו של כנפאני דוברה של החזית העממית לשחרור פלסטין (הוא חוסל בשל כך על ידי המוסד ב 1972, יחד עם אחייניתו בת ה 14 שאותה היה אמור להסיע לבית הספר), ולמרות שהנובלה נכתבה שנה בקושי אחרי התבוסה הפלסטינית המצמיתה של מלחמת ששת הימים, תוארה "מרים" ברגישות, באמפתיה, בהזדהות. בוסקילה סיפר לי שכנפאני ספג בשל כך ביקורת לא פשוטה מצד עמיתיו, סופרי העולם הערבי. הם חשבו שהגזים בתיאורי סבלה של היהודייה. אחדים מהם חשו שהוא מבזה, בשם הדרמה האיכותית המבקשת להזדהות עם כל גיבוריה יהיו אשר יהיו, את הנרטיב הפלסטיני.
קראתי את הנובלה כמה ימים לאחר מכן. אני זוכר היכן ישבתי, בתל אביב, כשקראתי אותה, עד כדי כך יוסרתי, טולטלתי והזדעזעתי. לא קראתי שום יצירה עד אז, וגם מאז, שהשתמשה בדימוי כה מדויק וכה מתמצת כדי לתאר את יסורי שני העמים, היהודי והפלסטיני, שההיסטוריה הטיחה אותם אחד נגד השני ומאז לפותים בחיבוק חונק, בחניקה מחבקת, רוצים ולא רוצים – לעזוב, ולנשום, ולחיות.
הסיפור פשוט: בני הזוג סעיד וספייה חוזרים, בשנת 1967, לבית שנאלצו לנטוש ב 1948, הבית שבנו במו ידיהם. במהלך חזרתם אנו מגלים, כקוראים, כי נאלצו לנטוש לא רק בית, אלא גם תינוק קטן, התינוק שלהם, ח'לדון. בחיפה, הם פוגשים את מרים, האישה היהודיה שקיבלה את הבית מידי הסוכנות היהודית כעשרים שנים קודם לכן. יחד עם הבית, קיבלה גם תינוק, שנמצא בחדר השינה העליון.
עבור מרים, שאיבדה אח צעיר בפולין, היו והבית והתינוק – נס. (בעיבוד הישראלי פרי עטי היא איבדה בן, לא אח. זה נראה לנו יותר הולם דרמטית, טרגית והיסטורית). "אלוהים יורד על הברכיים", אומר לה בעלה, אפרים, בסצנה שכתבתי בעיבוד, בשכנעו אותה לאמץ את התינוק שנמצא, להציל אותו מכדי מוות בטוח. "הוא מבקש סליחה אחרי כל מה שעשה לנו. לא ניתן לאלוהים לבקש סליחה?" עבור סעיד וספייה היה אבדן הבית שואה קטנה. כך גם אבדן התינוק. חייהם קפאו, הזמן עמד במקומו, כל מה שהתרחש בחייהם מאז 1948 היה בבחינת זמן מבוזבז, זמן עקר של געגוע וזעם וכאב. עבור מרים ואפרים היה הבית, והתינוק, פיצוי אלוהי קטן על שואה גדולה, שורפת כל.
כנפאני, ביצירה המקורית, תאר מצב שבו למלים אין שום תפקיד. "אין מה להגיד", אומרת ספייה בסיפור המקורי. "המלים חלשות מדי". ספייה עצמה, כמעט ואיננה מדברת. כך גם מרים. סעיד מדבר יותר, אך מפליג בדמיונו הרבה, חזרה אל 48', חזרה אל ליל אמש שבו החליט "לחזור לראות את הבית". וגם שבועיים לאחור, ליום שבו אחד מקרובי משפחתו חזר לראות את ביתו לשעבר שביפו. בית שמאז 1948 מתגורר בו – פלסטיני.
ועדיין, הם מדברים. סעיד אל מרים וספייה אל סעיד ומרים אל שניהם. הם מדברים אף על פי ש"לשונו של סעיד נקשרה כבר במבואותיה של חיפה", העיר שאותה נטש עשרים שנה קודם לכן. גם ספייה שותקת, "בוכה בקול חרישי, כמעט בשתיקה". הם מדברים ושותקים, שותקים ומדברים, המלים מתגלגלות בפיהם כמו חצץ. המפגש בין בני הזוג לבין מרים, בנובלה המקורית, מתואר כך: "… האנגלית שלה היתה אטית ובעלת מבטא דומה לגרמנית, וכאשר הגתה את המילים נדמה כאילו היא דולה אותן מבאר עפר עמוקה".
"מאיפה באת?" שואלת ספייה.
"מפולניה".
"מתי?"
"בשנת 1948".
".. נשתררה דממה כבדה ושלושתם הביטו למקום שלא היה חשוב בעיניהם. סעיד הפר את הדממה ואמר בשקט: 'כמובן, לא באנו כדי לומר לך: צאי מכאן. לכך דרושה מלחמה…" ("השב לחיפה", מאת ג'סאן כנפאני, בהוצאת גשרים, 2001)
ועדיין, מדברים. במשך נובלה פלסטינית שלמה, שנכתבה על ידי דובר של ארגון מיליטנטי אלים. במשך מחזה שלם, פרי עטי, אני היהודי והישראלי והציוני, הקצין במילואים. כי צריך לדבר, כי אין ברירה אלא לדבר, כי יש דברים שרק מרים יודעת על התינוק הפלסטיני "ח'לדון", שהפך במרוצת השנים לחייל ישראלי בשם "דב".
יש דברים שרק ספייה יודעת על הנסיבות שבו "ח'לדון" בא אל העולם כמו גם על הלילה שבו ננטש. כי במידה רבה מרים, האם היהודיה, מקיימת הורות חסרה כמו גם ספייה, האם הפלסטינית, ורק כשהן יחד, רק כשהתינוק-חייל מגיח אל תוך הביתה ושתי האימהות אוחזות בו, זו בידה של זה שמחזיק בידו של זו, בכאב ואהבה עצומים ובפחד איום של אבדן – התמונה נשלמת. תמונת הבעלות על הילד. תמונת אהבת הילד. תמונת הפחד מאבדנו בשנית. התמונה החסרה הופכת חסרה פחות, הלב החצוי שותת פחות דם, המבט הסומא הופך למבט חודר שאיננו מפחד – לראות.
המחזה "השיבה לחיפה", המתבסס על הנובלה המופתית של כנפאני "השב לחיפה", עלתה על בימות הקאמרי בקיץ 2008. ההצגה עשתה היסטוריה קטנה בכך שהצליחה לקבץ יחד, בתוך אותו האולם בתל אביב, שוב ושוב ובמשך שנה, קהל יהודי ופלסטיני, דתי וחילוני, בני נוער מרעננה ומאום אל פאחם, מטירה ומרמת השרון, מנצרת ויפו והרצליה. ההצגה ירדה אחרי שנה בעיקר בגלל קמפיין אלים – ובלתי חוקי, על פי חוק החרם, צחוק הגורל – של חמישה ארגונים ישע"יים, וביניהם מועצת רבני יש"ע, שקראו להחרים את ההצגה, להחרים את תיאטרון הקאמרי, להפסיק את המימון של התיאטרון באמצעות פניה למוסדות עירית תל אביב.
המחרימים אף העמידו, במשך כחודש, מפגינים חמושים ברובי פלסטיק בכניסה לתיאטרון, מהלך מעורר חלחלה וזעזוע ששיקף, יותר מהכול, פחד. פחד ממילים. פחד מדיבור. אולי אפילו פחדנות. מפני מה? מפני העמקת המבט אל עיניו של מישהו שמביט עמוק אל תוך עיניהם, מבלי להשפילן. זה לא קל, כפי שיודע כל ילד. קל יותר להפנות מבט. המפגינים המחרימים מיש"ע העדיפו לעצום עין אחת – ולהתיימר לראות את המציאות כולה. להעמיק את הרומן הסוער שיש לרבים מאיתנו, לרבים גם ב"צד" הפלסטיני והערבי – עם המבט הסומא.
בינואר 2011, נסעה ההצגה לוושינגטון והציגה שם 16 פעם. המחזה כונה על ידי הוושינגטון פוסט – ולא הייתי כותב זאת אלא אם הותקף המחזה בצורה כה אלימה, בישראל – "אבן דרך במחזאות העולמית, בכל מה שקשור לפתרון סכסוכים… זעקה של פיוס והבנה". היא הביאה קהל יהודי לכדי דמעות, קהל פלסטיני לכדי דמעות, קהל ירדני ומצרי וסעודי ואמריקני ויהודי – לכדי התרגשות של הורים המבינים כי יש להם הורה-שותף. עין נוספת. מיד עם חזרת ההצגה לארץ הוחלט להעלות את ההצגה מחדש וכך ייעשה, לשמחתי שאיננה יודעת גבול, החל מנובמבר הקרוב. מסע בן עשר שנים כמעט, שחשבתי שהסתיים, יצא לדרכו מחדש. מסע שלימד אותי על כוחם הרב של מלים, על הצורך לאומרם, על הצורך לדבר זה עם זה כשאין כביכול מה להגיד. תמיד יש. המלים אף פעם אינן, כפי שידע כנפאני היטב, "חלשות מדי".
בועז גאון הוא מחזאי, תסריטאי ועיתונאי. הוא ממייסדי "פורום רובינגר", חדר מלחמה של יוזמות שנועדו לקדם שיח מדיני-חברתי. מחזהו "בוגד" מציג בימים אלה בתיאטרון באר שבע, ומחזהו "ארגנטינה" מוצג בימים אלה בתיאטרון חיפה.
