אם נסיר את ה"רעשים הסימבוליים" מעמדתו של ראש הממשלה נתניהו בעניין הדרישה להכרה מוקדמת של הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית, הרי שהקיפאון המדיני נשען בעיקר על סירובו של נתניהו לקבל את גבולות 1967 כבסיס למו"מ בנימוק כי אינם בני הגנה. נתניהו אף ממהר לתרגם את המושג "גבולות בטוחים" בדרישה לספח את גושי ההתנחלויות, תוך הדגשה כי "הגושים של השמאל אינם הגושים שלי". מבלי להזכיר ולו ברמז את חילופי השטחים הוא תובע נוכחות ישראלית ארוכת טווח בבקעת הירדן ואזורים נוספים הצופים על שדות התעופה. אלה, להבנתו, יחד עם "ירושלים המאוחדת" הנכללת בתפיסת הביטחון של יועצו לביטחון לאומי, יעניקו לישראל את העומק האסטרטגי הדרוש לה להגן על עצמה במשך הסכסוך שיישמר לעד.
חבריו ל"ליכוד" ולקואליציה חשים כיום בטוחים דיים בשלטונם עד כי אינם חוששים להסיר את "מסיכת הביטחון" ומייחלים-ממתינים להפיכת ירדן למדינה הפלסטינית, גם אם הם נמנעים מלומר מפורשות את המשתמע מכך – הדחת בית המלוכה ההאשמי. תפיסה מדינית משותפת זו מבקשת לקיים את הסטטוס-קוו, בין באופן סמוי ומתחכם כנתניהו או באופן גלוי ובוטה כשותפים לדרכו, עד אשר תוכשר השעה הפוליטית, המבוססת על אשליית "בלהט המלחמה" או על השתלטות פלסטינית, לממשה. זוהי דרך מחשבתו של פירומן.
מלחמת יום הכיפורים הייתה אמורה ללמד אותנו כי סטטוס-קוו מתקיים רק בעיניו של הנמנע מכל יוזמה. ההפגנות האחרונות במצרים בתגובה לאירועים בגבול עם ישראל, וצעדיה החמורים של ממשלת אנקרה בתגובה לפרסום דו"ח פאלמר, מאותתים כי עלותה של מדיניות תלושה כזו היא גבוהה. התירוץ הישראלי להחזיק בבקעת הירדן כדי להעניק לישראל עומק אסטרטגי כלפי איומים ממזרח – שאינם מתקיימים כיום – עלול להביא לאובדן העומק האסטרטגי המשמעותי שבו זכתה כתוצאה מחתימה על הסכמי השלום עם מצרים וירדן: פירוזו של חצי האי סיני, הצבתם של כוחות אמריקאים בו ושיתוף הפעולה האסטרטגי עם מצרים תגמלו את ישראל היטב על החזרת השטח למצרים, וחתימתה של ירדן על ההסכם שכלל איסור על נוכחותו של צבא זר בשטחה הרחיק באחת את גבול הביטחון של ישראל לגבול ירדן עם עיראק, מאות ק"מ מזרחה לנהר הירדן.
שורשיו של ה"אביב הערבי" אינם לאומיים-מדיניים אלא כלכליים-חברתיים. שניים מהישגיו המשמעותיים הם השבת האמון ביכולת לשנות, האופף ציבור המוכן אף להסתכן בחייו למען השגת מטרתו, ותחושת הסולידריות עם זכויותיהם של ציבורים אחרים בעולם הערבי. המועצה הצבאית העליונה במצרים תפנה את מקומה, במוקדם או במאוחר, לנשיא וממשלה שיפגינו הרבה פחות סובלנות וסבלנות למדיניות הישראלית המקדשת את הסטטוס-קוו. גם אם ישראל תיזום דיאלוג אסטרטגי עם מצרים שיגרום לאחרונה להילחם בפעילות הסלפיסטית-ג'יהאדיסטית בצפון סיני, יהיה למצרים נוח יותר לראות בישראל גורם שסרבנותו מהווה תמריץ תמידי לארגונים הסוררים לקיים שיתוף פעולה עם עזה, הנתונה להסגר ישראלי, בדפוסים המערערים את השקט היחסי לאורך הגבול.
ירדן המרגישה מאויימת מההתבטאויות הישראליות יכולה כבר היום לנקוט צעדי מנע, לרבות פגיעה בשיתוף הפעולה הביטחוני האפקטיבי עם ישראל. ה"חלום" של הימין בהשתלטות פלסטינית על הממלכה, אם יתממש, יהפוך מהר מאוד לסיוט ישראלי של הגנה על גבול בן 400 ק"מ ובהתמודדות עם מיליוני פלסטינים בגדה המערבית המבקשים להתאחד עם מדינתם שבמזרח. חמורות הרבה יותר מכך תהיינה ההשלכות של נסיון ישראלי ל"תג מחיר" בקנה מידה לאומי, אם יהיו מי שיהינו להניעו בעת ההתפרצות הפלסטינית האלימה הבאה.
רק חידוש המו"מ יכול למנוע את העימות הבא עם טורקיה ולהשאיר את מצרים וירדן נאמנות להסכמי השלום. הסכם קבע שיוכתב מהפרמטרים של קלינטון-בוש-אובמה, השומרים את המדינה הפלסטינית מפורזת, יהפוך את גבולותיה של ישראל למוּכרים ויעניק לה את העומק הביטחוני שלו היא מייחלת.
