על רקע המתקפה על הלגיטימציה של ישראל כמממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ממשיכים הפלסטינים בתכניתם לקבל הכרה של האו"ם במדינתם העצמאית בספטמבר. בשיח הציבורי נכרכים יחדיו הדה-לגיטימציה וקמפיין ספטמבר כאילו היו חלק מאותה תופעה, אולם אין כך הדבר. השיח בנוגע לסוגיות אלה הוא שטחי ומסמא את עינינו מלראות הזדמנויות מדיניות.
הדה-לגיטימציה לישראל מוּנעת על ידי מספר קטן יחסית של ארגונים לא-ממשלתיים בחו"ל שאימצו אידיאולוגיה אנטי-ציונית. בצל הקיפאון המדיני, כוחות אלה הצליחו להשפיע על 'רוח התקופה', להפוך אותה לאנטי ישראלית, ולזכות באהדת חוגים ליברלים שיש להם ביקורת נוקבת על מדיניות ישראל. המשט הוא דוגמה לכך: חמישה ארגונים שוליים מהשמאל הרדיקלי והאסלאם הפונדמנטליסטי, בעלי סדר יום אנטי-ציוני מובהק, הצליחו להעלות על הספינות 'לשבירת המצור על עזה' סופרים וחתני פרס נובל ולשלב אותם ב'אקט של דה-לגיטימציה'. קבוצה אידיאולוגית זו שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל ודוחה את עיקרון שתי המדינות, ולכן לא כולם שם נלהבים מקמפיין ספטמבר.
עד כה לא הייתה זליגה משמעותית של מגמת הדה-לגיטימציה לדיפלומטיה המסורתית, ויחסי ישראל עם ידידותיה במערב נותרו יציבים. למרות ביקורתן כלפי הממשלה הנוכחית, יהיה זה מוטעה לראות בנכונות של ידידות אלה לתמוך בקמפיין ספטמבר ניסיון לבצע לה דה-לגיטימציה.
אולם החשש הגדול הוא ששתי המגמות האלה – הלחץ המדיני הלגיטימי על ממשלת ישראל בשילוב עם הדה-לגיטימציה הגוברת – יתערבלו בספטמבר ויהפכו לצונאמי מדיני. אם יכיר העולם ברשות הפלסטינית כמדינה ישראל עלולה להיקלע לבידוד חריף ואולי אף לסנקציות בשל המשך נוכחותה הצבאית והאזרחית בגדה. התסריט הגרוע ביותר עלול להתרחש דווקא אם תצליח ישראל לעקר או לסכל את המהלך הפלסטיני במידה כזו שתביא לקריסת הרשות או לפירוקה מרצון. אז ישראל עלולה למצוא את עצמה במדרון חלקלק שעלול להביא בסופו של דבר לזניחת תמיכתם של מדינות וגופים מרכזיים בקהילה הבין-לאומית בפתרון שתי המדינות.
החשש הזה מועצם על רקע 'אינתיפאדת הפליטים' סביב גבולות ישראל. גם אם הייתה מעורבות איראנית וסורית בשינוע הפליטים אל הגבולות, התנועה ברשתות החברתיות לפני התקריות לא מותירה מקום לספק שהתפתחות זו מוּנעת גם מלמטה. אירועים אלה מהווים אינדיקציה נוספת למעבר ההדרגתי של הפלסטינים ממאבק לאומי למאבק אזרחי, תמורה הקשורה בטבורה למהפכות בעולם הערבי. הפליטים שצבאו על גבולות ישראל עקפו את ההנהגה הפלסטינית ודרשו שיבה כאינדיבידואלים, ולא מדינה בשם התנועה הלאומית. התפתחויות אלה לא מתרחשות בחלל ריק. בשנים האחרונות, ומתחת לרדאר הישראלי, עברה סוגיית הפליטים 'החייאה' במערב על ידי תנועת החרם נגד ישראל, ה- BDS, המציינת את 'זכות השיבה' כאחת המטרות המרכזיות שלה. זהו אתגר חדש עבור ישראל בעיקר משום שהוא 'מסתנכרן' עם התמיכה הגוברת בפתרון המדינה האחת בקרב אינטלקטואלים פרוגרסיביים במערב.
למרות אלה, ישראל עדיין יכולה לשנות את המציאות באמצעות יוזמה מדינית. היחס הבין-לאומי לישראל החל מספטמבר ייגזר מגישתה העקרונית והמעשית לעצמאות הפלסטינית ולא מהמשפט הבין-לאומי, שניתן לפרשו ביותר מדרך אחת. לנוכח המלכוד הפוליטי הפלסטיני, אסור שהבסיס ליוזמה כזו יהיה תלוי בלעדית במו"מ, אלא הוא צריך להישען על הרתעה ישראלית חזקה ועיגון ההפרדה עם הפלסטינים באמצעות שדרוג היישות הפלסטינית, חיזוקה וביצורה. המפתח למהלך כזה הוא הסרת עשרות המגבלות על מעמדה הריבוני של הרשות הפלסטינית כפי שנקבעו בתהליך אוסלו. ככל שישראל תדע לשדרג יותר את הרשות לקראת ספטמבר ולכלול גם פינוי מאחזים והתנחלויות מבודדות, כך יקל עליה לקדם את עמדתה בנוגע למהות ההכרה במדינה הפלסטינית.
מהלך בינוי המדינה הפלסטינית אינו נטול סיכונים והחשש הישראלי מהשתלטות החמאס על המדינה הפלסטינית מבוסס. אולם יש לזכור שלמרות הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס, מימושו עוד רחוק מלהיות ודאי. יוזמה מדינית ישראלית צפויה להחריף את המתחים שבין החמאס לפתח ולהפוך את האפשרות לאיחוד פלסטיני לקלושה. למרות הסיכונים הברורים, ניתן לנצל את היוזמה הפלסטינית כדי לעצב מציאות מדינית חדשה. הקמתה של מדינה פלסטינית תיצור מציאות מדינית וביטחונית נוחה הרבה פחות לישראל בטווח הזמן הקצר והבינוני, אולם בטווח הארוך היא תבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מכל מקום, אל המערכה בספטמבר לא צריך להתייחס כגזירת גורל. הגיע הזמן שישראל תיקח את גורלה בידיה.
ערן שישון הוא ראש התחום לבטחון לאומי במכון ראות.
הצוות בראשותו של ערן תומך בתהליכי קבלת ההחלטות בסוגיות שונות שקשורות לביטחון לאומי ובראשן אתגר המתקפה על הלגיטימציה של ישראל ויחסי ישראל והפלסטינים.
