תיבת פנדורה שהחלה להיפתח בטורקיה עם חשיפת המחתרת הקרויה אֶרְגֶנֶקון ממשיכה ומציבה לאזרחי המדינה אתגרים היסטוריים חסרי תקדים. המהלך נמצא רק בתחילתו אולם הכיוון ברור: השחרה רטרואקטיבית של פני הרפובליקה הטורקית הראשונה, זו שבנה מוסטפא כמאל אתאתורק, כחלק מתהליך יצירתן של מדינה וחברה חדשות.
בשבוע שעבר הועמד לדין קֶנאן אֶוְורֶן, נשיא הרפובליקה לכל אורך שנות השמונים, וכיום זקן תשוש וכמעט עיוור שגילו קרוב ל-95, באשמת הפיכה בלתי-חוקית. אֶוְורֶן, ראש המטה הכללי הטורקי, עלה לשלטון בהפיכה צבאית ב-1980 כדי לשים קץ לתקופה ארוכה של אנרכיה גוברת במדינה ומאבקים אלימים שהפילו חללים רבים בקרב פעילים פוליטיים, אקדמאים ואנשי תקשורת משמאל ומימין. אלא שהצבא שתפס את השלטון הפעיל נגד מתנגדיו האמיתיים והמדומים אלימות גדולה בהרבה מזו שהפגינו המחתרות הפוליטיות. מאות אלפים נעצרו תחת משטר החרום, עשרות אלפים עונו ונאסרו לתקופות ארוכות, רבים הוצאו להורג ורבים עוד יותר איבדו את חייהם בחדרי החקירות והמעצר.
זמן קצר אחרי תפיסת השלטון פרסם הצבא חוקה חדשה שבה העניק לעצמו סמכויות חריגות וביניהן היכולת להתערב בשלטון בכל עת. במקביל נערכו שינויים מפליגים במערכת החינוך ובמערכת הפוליטית, וזכויות הפרט הוגבלו משמעותית. סמוך לאחר מכן העביר הצבא את מוסרות השלטון בחזרה לידי הרשויות האזרחיות אולם הגנרל אֶוְורֶן דאג להבחר לנשיא הרפובליקה עם סמכויות בלתי מוגבלות כמעט, והעמיד את המערכת הפוליטית כולה תחת פיקוח צבאי.
במשך שנים ארוכות התייחסו התקשורת הבינלאומית והתקשורת הטורקית להפיכה הצבאית הזאת ולאלה שהיו לפניה ואחריה כאל מהלכים חיוניים לשמירת הדמוקרטיה. הצבא הוצג תמיד כמי שהציל את טורקיה מנפילה לדיקטטורה, חזרה לריאקציה הדתית, או השתלטות קומוניסטית. רק בשנים האחרונות הותר הרסן והתקשורת קיבלה אישור להתייחס לזוועות של ההשתלטות הצבאית ולתקופה הקודרת בעקבותיה. בתום המהלך נאסר הנשיא לשעבר אוורן, ומשפטו מתנהל עתה בפני בית המשפט העליון לפלילים. במקביל אליו הועמדו לדין גנרל שַאהִינְקַאיַה מפקד חיל האוויר לשעבר, וקצינים בכירים נוספים שנטלו חלק בהפיכה.
ספק אם אוורן הישיש ישרוד עד תום המשפט, אולם חשיבותו של המהלך בהיותו חלק מרצף היסטורי שגם המבקרים הטורקים החריפים ביותר לא העריכו את עוצמתו ומהירותו. המשפט של מנהיגי ההפיכה משתלב בצעדים נוספים שנועדו להציג את פניו האמיתיים של העבר הטורקי וביניהם מעצרם של מתכנני ההפיכה של ארגנקון; ההכרה במעשי הטבח שנעשו בכורדים בשנות השלושים ביוזמת השלטון; גילויים על אכזריות ועיוותי הדין בבתי הדין הארעיים שהוקמו בתקופת מלחמת השחרור בשנות העשרים; וחשיפות נוספות של אמיתות עגומות מן התקופה שעד לאחרונה הייתה אסורה בביקורת. פה ושם יש גם נגיעות אמיצות בטבח שנעשה בארמנים, גם מחוץ לחוגי האקדמיה הידועים כרדיקליים ופוסט-כמאליסטיים.
ידיד המשתתף בתכנית טלוויזיה פופולארית על ההיסטוריה הטורקית סיפר לי שהנכונות לקבל את העירעור על המורשת ההיסטורית המקודשת מרשימה במיוחד, וחלק גדול מן התכניות החושפות את מוראות העבר מתקבלות באהדה ובהבנה על ידי כל שכבות הציבור. הנושא היחיד שעדיין קשה להשמיע בו ביקורת הוא דמותו של המנהיג ההיסטורי אתאתורק. לטורקים קשה לקבל את העובדה שהוא עצמו פיקח על עיוותי משפט, מעשי טבח אכזריים, גירושים ורציחות. אולם מעת שהורם המכסה מעל לתיבה אין כבר דרך לסגור אותו בחזרה. המשטר, שעד עתה נחשב מוסרי ונקי כפיים, הולך ומצטייר כמשטר נוקשה, לאומני בצורה קיצונית, מדכא מיעוטים ומחסל מתנגדים.
וכך מתנהלים להם שני תהליכים מקבילים. בעת שטורקיה הופכת מבחינות רבות למדינה אוטוריטארית יותר תחת שלטונו של ארדואן, מתחולל בתודעה הציבורית תהליך הפוך. העבר עצמו עובר דמוקרטיזציה ועוולות המשטר הכמאליסטי נחשפות לעם ולעולם. ההתעקשות להעמיד לדין את הגנרל במצבו השברירי, יותר משלושים שנה לאחר האירועים, זוכה לתמיכה ציבורית רחבה ומלמדת אותנו שלעיתים ההיסטוריה באה חשבון עם משטרים מדכאים ואכזריים גם שנים רבות לאחר שסברו כי פשעיהם נותרו באפלה.
