בעוד כחודש תיכנס איראן לשנה מרתקת מבחינה פוליטית. לראשונה מאז בחירות 2009 השנויות במחלוקת, בראשית מארס 2012 תיערכנה הבחירות למג'לס (הפרלמנט), ובאמצע השנה הבאה תיערכנה הבחירות לנשיאות. לבחירות הקרובות לפרלמנט יש חשיבות מיוחדת; לא בגלל מה שעשוי לקרות בקלפיות, אלא בגלל מה שעשוי להתחולל ברחובות. הסיבה שהקלפיות פחות חשובות בבחירות הפעם היא שכל מפלגות האופוזיציה החליטו להחרים אותן.
עם פרוץ ה"אביב הערבי" לפני כשנה ביקשו מנהיגי התנועה הירוקה, מיר-חוסיין מוסאוי ומהדי כרובי, לארגן הפגנות למען העמים הערבים הנאבקים לחופש ודמוקרטיה, מטרה שלכאורה זכתה לתמיכה רשמית מהנשיא אחמדי-נז'אד ומההנהגה הבכירה. אולם, היה ברור לכל שיותר משהתכוונו לתמוך בעמי מצרים, תוניסיה ולוב, כוונת מוסאוי וכרובי הייתה למחות על דיכוי האופוזיציה ו"הבחירות הגנובות" מיוני 2009. התגובה המיידית של כוחות הביטחון הייתה להטיל על השניים מעצר בית, בו הם שוהים עד עצם היום הזה. בנסיבות אלה לא ראו מנהיגי האופוזיציה טעם להשתתף בבחירות אשר עשויות, במקרה הטוב, להעניק להם "חותמת כשרות" חסרת ערך. לאחר דיונים מרתקים בין הנשיאים לשעבר רפסאנג'אני וח'תאמי עם אנשי דת בכירים כמו איתוללה דסתע'יב ומוחסן כדיואר (Kadivar) החליטו ראשי המחנה הרפורמי להימנע ממתן מראית עין של בחירות, ובכך לוותר לכאורה על תביעותיהם לבחירות חופשיות ודמוקרטיות (ובמשתמע לקבל את תוצאות הבחירות האחרונות לנשיאות).
כעת עוברת הפעילות הפוליטית מהקלפיות לרחוב, ובמידה רבה מה שיתחולל בעוד כחודש ישפיע רבות על מערכת הבחירות לנשיאות שתיערכנה בעוד כשנה. במידה והבחירות לפרלמנט יעברו ללא הפרעות מצד כוחות האופוזיציה, נוכל להיווכח אם התנועה הירוקה איבדה מכוחה להניע את תומכיה ואם הפרלמנט יורכב רובו ככולו מנציגי המחנה השמרני (על גווניו השונים) הנהנים מלגיטימיות יחסית. אם תחזית זו תתממש, דומה כי גם הבחירות לנשיאות בשנה הבאה תיערכנה במתכונת דומה: כלומר, ללא נציג המחנה הרפורמי, וללא התנגדות.
המצב יכול להיות שונה בתכלית במידה ותומכי האופוזיציה, שעדיין מראים סימני חיים, ייצאו לרחובות ויפגינו נגד המהלכים שאותם מנסה המחנה השמרני להוביל על מנת לבצר את כוחו. דוחות אחרונים על דיכוי פעילי אופוזיציה וזכויות אדם, השתקת מפגינים, ואיסור שביתות של ארגוני עובדים עשויים לשרת את תומכי מוסאווי וכרובי ביציאה לרחובות ביום הבחירות או בימים לפניהם. יצירת אווירה דומה לזו ששררה בטהראן ערב הבחירות לנשיאות ב-2009 ובימים לאחר מכן, או אפילו יצירת אווירה דמויית "כיכר תחריר", עשויות לגרום להתגייסות אדירה בקרב המפגינים.
כאמור, הבחירות לנשיאות שאמורות להיערך בשנה הבאה מצויות ברקע כל הזמן, ולכן עלינו לבחון מהן הבריתות שעשויות להיווצר. ברית אפשרית, מוזרה ביותר, היא בין תומכי מוסאווי והתנועה הירוקה לבין מחנהו של אחמדי-נז'אד. בשנה האחרונה חלה התרחקות משמעותית בין הנשיא המכהן לבין פטרונו, המנהיג העליון עלי ח'מינהאי. השניים התקוטטו סביב מספר מינויים במוקדי מפתח, ובעקבות זאת הרהר ח'מינהאי בפומבי שמא יש לשקול את ביטול משרת הנשיא עוד לפני הבחירות הבאות. הצהרה זו עומדת בניגוד לחוקת איראן הנהנית ממעמד מיוחד בחיים הציבוריים והפוליטיים. בתגובה התייצבו הנשיא המכהן ומספר אישים בולטים מהמחנה השמרני נגד עמדת ח'מינהאי, גם אם עדיין לא נגדו באופן אישי. במהלך השנה הקרובה עלול להתחולל מאבק איתנים על אופייה של המערכת השלטונית. בתרחיש כזה אין לפסול מעבר של דמויות ציבוריות משני הצדדים, הרפורמיסטי והשמרני, למחנה האחר – וזאת כדי לשמר את הרפובליקה. בכל קנה מידה, למאבק כזה יהיו ללא ספק השלכות מרחיקות לכת.
אבל למה להתבונן על כל זה, כשאפשר לשוב לדון עד זרא בגרעין ובאיום האיראני?
ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין. תחום התמחותו הוא היסטוריה חברתית ופוליטית איראנית.
