החדשות הטריות ביותר מאזור המגרב מגיעות מתוניס, בירת תוניסיה: קבלת פנים המונית וספונטנית ליוותה את נחיתתו של אסמאעיל הנייה בתוניס ב-5 בינואר, ושלל קריאות נשמעו: "מוות ליהודים", "היהודים החוצה", "למחוץ את היהודים" ועוד. בסרטוני הוידאו שהועלו לאינטרנט אפשר לראות קבוצת צעירים, עטויי כפיות שחורות-לבנות, שהובילו את השירה בציבור. הנייה התעלם מהקריאות, אף כי נראה שחיוך התגנב אל פניו לאור התמיכה המופגנת. אולם נשיא תוניסיה החדש מנסוף מרזוקי, וראשד ע'נושי מנהיג מפלגת א-נהדה (מפלגת השלטון האסלאמיסטית), מיהרו לגנות את הדברים. באופן מוכר למדי לציבוריות הישראלית הם כינו את הצעירים הללו "קומץ קטן" ו"סלפים קיצוניים" אשר "אינם מייצגים את תוניסיה או את העם התוניסאי".
זהו חלק מהשיח החדש הנוגע ליהודים במדינה. לאחרונה מתחולל מעין "פינג פונג מילולי" בין מנהיגי תוניסיה החדשים לבין נציג אחד, לפחות, של ממשלת ישראל: השר סילבן שלום. בטקס אזכרה שנערך ב"יד ושם" באמצע דצמבר 2011 קרא שלום, יליד תוניסיה, ליהודים שנותרו במדינה לעלות לישראל במהרה "לפני שיהיה מאוחר מדי". אין זו הפעם הראשונה בה נשמעות קריאות כאלה מצד נציגים ישראלים, רשמיים ואחרים. גם יהודי מרוקו זוכים לפניות מסוג זה, הגם שרבים מנבחרי הציבור הישראלים ביקרו במדינה, ביקורים רשמיים או אישיים, התרשמו מחיי הקהילה היהודית וזכו לסיוע של אנשיה.
דבריו של השר שלום קיבלו מענה מיידי מפיהם של ראשי הממשל התוניסאי החדש, ובראשם הנשיא מרזוקי: ראשית, אורגנה פגישה בין הנשיא לבין הרב הראשי של הקהילה היהודית בתוניסיה, חיים ביתן. בפגישה קרא מרזוקי לכל היהודים יוצאי תוניסיה "לשוב למולדתם ההיסטורית". הוא הדגיש את מה שפורסם בתקשורת התוניסאית: 1500 היהודים החיים בתוניסיה הם אזרחים שווי זכויות וחובות במדינה, אזרחותם מכובדת ומקובלת על כל הציבור התוניסאי והם אינם מופלים לרעה או סובלים מהתנכלויות. יתרה מזו: אתרי מורשת יהודיים בתוניסיה זוכים למבקרים יהודים מכל העולם, גם מישראל, ללא הגבלות מיוחדות. תגובה זו פורסמה גם אחרי קבלת הפנים שנערכה להנייה בשדה התעופה של תוניס. העיתונים מיהרו לצטט את דברי הנשיא בכותרות ראשיות.
בעיתונות צוינה עוד העובדה כי בבחירות שנערכו ב-23 באוקטובר היה מועמד יהודי שרץ מטעמה של מפלגה קטנה, "האיחוד העממי הרפובליקני": ג'יל-ג'קוב ללוש, מספר 2 ברשימה, אמן ומסעדן ידוע מהעיר תוניס אשר מעורב בפוליטיקה התוניסאית מזה שנים. ללוש, בדומה למגי קקון, המועמדת היהודייה בבחירות לפרלמנט במרוקו, דואג להדגיש כי הוא "אזרח תוניסאי גאה, בן לדת היהודית" ולא "יהודי תוניסאי". בכך, לדבריו, הוא מייצג את הקהילה היהודית הקטנה של המדינה טוב יותר מראשיה ורבניה. הוא אינו מדגיש את יהדותו אלא היא חלק מחייו ומפרטיו האישיים, בדיוק כמו המוסלמים. בראיון ל"מלטה טיימס" שנערך כשבוע לאחר הבחירות אמר ללוש כי אין סיבה לחשוש מפגיעה במיעוטים בכלל, וביהודים בפרט, משום שלתוניסיה מסורת עתיקה של חיים משותפים של בני כל המיעוטים. העובדה שמפלגה אסלאמית זכתה בבחירות היא, בעיני רבים בקהילה היהודית, "דבר העם התוניסאי, שאינו מעוניין בסוג אחר של דיקטטורה במקום זו של בן-עלי, בודאי לא דתית". המסעדה הכשרה שבבעלותו, מָמִי לילי, מארחת דרך קבע מוסלמים, יהודים ומהגרים תוניסאים ששבו לעיר, וזו בעיניהם הוכחה לדו-קיום המאפיין את תוניסיה. במילים אחרות: "אם יש חששות הם של כולם, לאו דווקא של היהודים".
דבר דומה מתרחש גם בקרב כ-4000 היהודים החיים במרוקו. מרביתם מתגוררים בקזבלנקה, עסוקים בעיקר בענייני מסחר וכלכלה וחשים בטוחים לא פחות משחשו לפני שהאסלאמיסטים זכו ברוב והקימו ממשלה. יתרה מזו: החברה המרוקאית והממשל החדש אינם מעוניינים בפגיעה וביטול הזכויות של היהודים מתוך דאגה לכלכלת המדינה. כלכלות מרוקו ותוניסיה מתבססות על הכנסות מתיירות שפחתה משמעותית בשנה האחרונה. זעזועים חברתיים לא ישרתו את המטרה המרכזית של הממשלים החדשים: יצירת יציבות. חבל, אומרים בקהילה, שבישראל נזכרים בנו עכשיו. שלושה מגדולי הדור במרוקו, יהודים גאים גם אם לא ציונים, הלכו לעולמם בחודשים האחרונים: הסופר אדמונד אלמלח, והפוליטיקאים אברהם צרפתי וסימון לוי. למעט במקרה האחרון, הם זכו להתעלמות כואבת מהתקשורת והציבור בישראל, ולכבוד רב במולדתם. תחושת הדרה מלווה גם אותם.
