דובר מפלגת א-נור הסלפית במצרים צוטט לאמור כאילו אין פגם במגעים עם ישראל. אם הציטוט נכון ויאומת, יש בכך ציון דרך חשוב בהרכבת תמונת המצב המדינית של ישראל באיזור. מזרחנים ואנשי אקדמיה, תקשורת, ממשל וכן שגרירים לשעבר במצרים מציירים תמונה קודרת ביחס לנתק הצפוי עם התייצבות ממשל אסלאמיסטי חדש במצרים.
במרוצת השנה האחרונה אנו רואים התהוות פוליטית היסטורית לאורך חופיו המוסלמיים של הים התיכון, ממיצר הגיברלטר ועד מיצרי הבוספרוס. "האביב הערבי" הביא שינוי שלטוני ממרוקו, שם נחלה מפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית נצחון, דרך אלג'יריה המתמודדת עם מגמות הקצנה אסלאמיות בשני העשורים האחרונים, עבור בנצחון "א-נהדה" בתוניסיה, התגברות השיח הפוליטי האסלאמי בלוב ועד מצרים, המתמודדת עתה עם עליה מסחררת בכוחם של האחים המוסלמים והסלפיסטים בבחירות הכלליות לפרלמנט, המתנהלות עתה.
בעזה ובלבנון כוחות האסלאם הפוליטי כבר היכו שורש. כל משטר שיבוא בסוריה במקום הבעת' העַלַוִי צפוי להציף ביטויי דבקות מובהקים יותר באסלאם מאשר משטר משפחת אסד.
תורכיה נחושה לרכוש מעמד השפעה מוביל באגן הים התיכון. המהפך הפוליטי האסלאמי שעבר עליה מכשיר אותה ליטול מנהיגות איזורית בים התיכון המשתנה בכיוון האסלאמי אף הוא.
מנגד עומדת אירופה שבין הבוספרוס לגיברלטר בעיצומו של משבר כלכלי ומדיני ללא תקדים. אחרי עשורים ארוכים של העצמת לכידותו הפנימית והרחבתו לכדי 27 מדינות, אנו עומדים לראשונה בפני פרק חדש של מאבק בין החותרים להעמיק את המחוייבות לאיחוד לבין החותרים להתנתק מגוש היורו לטובת ניווט כלכלי עצמאי יותר. חלשות במיוחד הן האירופיות הים התיכוניות – יוון, איטליה, ספרד ואף פורטוגל.
נזכור כי בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, לאור האמרתם התלולה והתזזיתית של מחירי הנפט והתפתחות הכלכלה הפטרו-דולרית, התמסד הדיאלוג האירו-ערבי. אירופה ניסתה באמצעותו לצנן במידת מה את התנודות ולרכוש מכשירי השפעה על מדיניותן הכלכלית של מדינות ערב בכלל והמגרב בפרט. באותה תקופה אירופה לא האירה פניה לישראל. העולם הערבי חתר להדק את החרם הכלכלי ותבע מהאירופיות חרם שניוני ושלישוני עלינו, לא בלי הצלחה. אירופה יצאה גם בהצהרות מדיניות ביקורתיות על ישראל, לדוגמא "הצהרת ונציה" משנת 1980.
תהליך השלום במתווה "אוסלו" הוא שהעניק לישראל אשראי מדיני כה משמעותי, עד שאירופה יצאה (1995) עם "יוזמת ברצלונה" אשר באה במקום הדיאלוג האירו-ערבי. היוזמה נועדה להדק את שיתוף הפעולה הכלכלי, המדיני והתרבותי בין הצפון האירופי לבין הדרום הערבי. בנוסף, הוא נועד לתת רוח גבית למו"מ בין ישראל לשכנותיה. זאת, לצד "תהליך השלום הרב צדדי" שנולד ב"ועידת מדריד" (1991). שתי היוזמות הללו נתנו לישראל חשיפה מדינית רבת חשיבות כלפי המגרב והמפרץ, שהבשיל לכדי הקמת נציגויות ישראל במאוריטניה, מרוקו, תוניסיה, קטר, דובאי ועומאן.
עם מצרים והמגרב אסלאמיסטים יותר, עם תורכיה הרוכשת עמדת מנהיגות בעוד אירופה נחלשת, ועם מסכת יחסים מדינית כה עגומה ביחסי ישראל עם שכנותיה, נראה כי אנו עומדים להיווכח בהתחדשות עידן הדיאלוג האירו-ערבי, תוך כדי בידוד מתהדק על ישראל בזירת הים התיכון.
כדי להתמודד עם התפתחות זו על ירושלים ליזום מהלך מדיני נועז ומרחיק לכת. הצהרה מפורשת על דבקותנו בסיום הכיבוש, במסגרת מו"מ לפתרון במתווה "שתי מדינות לשני העמים", עשוי להיות צעד בכיוון הנכון.
אילן ברוך היה מתאם שיחות השלום הרב-צדדיות במשרד החוץ ושגריר ישראל בדרום אפריקה. כיום הוא חבר המועצה לשלום ולבטחון.
