באחת מההתבטאויות שלו בעקבות המהפכה התוניסאית טען הנשיא סרקוזי שהוא מעדיף דיקטטורה על פני השלטון של האסלאמיסטים. לדידו, שלטון דתי הוא אנטי-תזה למשטר דמוקרטי ואיננו עולה בקנה אחד עם מדינה מודרנית וחברה רב-תרבותית ופלורליסטית. למעשה, בדבריו מבטא הנשיא סרקוזי את הגישה השלילית הרווחת במערב כלפי שלטון של האסלאם הפוליטי: הן בקרב האליטה הפוליטית ובמידה רבה גם האינטלקטואלית, והן בקרב הציבור הרחב אשר התחנך על הרעיון של הפרדה בין כנסייה למדינה מבית מדרשו של ג'ון לוק ופילוסופים אחרים של מדעי המדינה.
לאמיתו של דבר, גישה זו קיימת לא רק במערב אלא במזרח הערבי והמוסלמי עצמו, בעיקר בקרב זרמים רעיוניים חילוניים, ליברליים ולאומיים. למשל, חשש זה הועלה לאחרונה במהלך האביב הערבי, החל מתוניס, עבור במצרים ולוב וכלה בתימן וסוריה, עת השתמשו אנשי המשטר במדינות אלה בקלישאה: "או אנחנו (הדיקטטורות) או האסלאמיסטים". והשאלה כאן, מי מפחד מהאסלאם הפוליטי?
הבעיה המרכזית של גישה זו לשלטון האסלאם הפוליטי מתבטאת באופן הצגתו של אסלאם זה כגוף מונוליטי, תוך התעלמות מהבדלים מהותיים בין הזרמים הרעיוניים והאידאולוגיים האסלאמיים השונים בני זמננו. זרמים אלה הם רבים אך ניתן לחלק אותם, על פי השקפות עולמם, לשלוש קטיגוריות מרכזיות: (1) רדיקאלים (2) וַסַטִים (3) ליברלים. הקטגוריה הראשונה כוללת זרמים רעיוניים פוריטניים, בעלי גישה צרה ומחמירה הנצמדת לטקסט הקדוש ומציבה גבולות מאוד צרים לחופש המחשבה והמעשה. ניתן לכנות קטגוריה זו כ "בית שמאי" המוסלמי. על אלה נמנים תנועות אסלאמיות רדיקאליות כגון אל-תכפיר ואל-הִג'רה (כפירה והגירה), אל-קאעדה, גֻ'נד אל-אסלאם (צבא האסלאם) וארגונים אחרים רבים' לרוב מחתרתיים' אשר פועלים בעולם הערבי המוסלמי. הקטגוריה השנייה, הוַסַטִית (מרכז), מייצגת את הזרם המרכזי (mainstream) וכוללת קשת רחבה ביותר של זרמים רעיוניים. על אלה נמנה הממסד הדתי הרשמי בעולם הערבי והמוסלמי, מוסדות דת עצמאיים בינלאומיים, כגון האיגוד העולמי של חכמי ההלכה המוסלמים והמועצה האירופאית לפסיקה הלכתית, חכמי הלכה עצמאיים רבים, ועוד. בתוך הזרמים האלה ניתן לזהות ספקטרום רחב של דעות. קטגוריה שלישית היא האסלאם הליברלי, אשר מיוצג על ידי הוגי דעות רבים, חלקם בעלי השכלה דתית, אשר מבקשים לפרש את המקורות בצורה ליברלית ונוקטים גישה פרגמטית בהתמודדות עם אתגרי החיים המודרניים. יש הרואים באסלאם התורכי שחקן מרכזי בקטגוריה זו.
בחזרה לשאלה מי מפחד מעלייתו של האסלאם הפוליטי לשלטון, דומה כי כל תשובה תצטרך להתייחס למהותו של האסלאם המבקש לעלות לשלטון, או לאיזו משלוש הקטיגוריות לעיל הוא שייך. מבט מהיר על האסלאם המצרי והתוניסאי, למשל, מעלה כי התנועה האסלאמית במדינות אלה שייכת לשתי הקטגוריות האחרונות אך בשום פנים לא לקטגוריה הראשונה של האסלאם הרדיקאלי. עיון במצע של תנועת 'א-נַּהְדַה' (התחייה) של ראשד אל-עַ'נּוּשִי בתוניס, שמתמודדת בבחירות בעת כתיבת שורות אלה וככל הנראה הולכת לזכות ברוב, ובמצע של מפלגת 'אל-חֻרִיַּה ואל-עַדַאלַה' (החופש והצדק) של האחים המוסלמים במצרים, מלמד על גישה פרגמטית ביחס לעניינים שונים של ניהול המדינה והחברה. עלייתו של סוג זה של אסלאם עשויה להפתיע לטובה ולפוגג פחד אשר קינן בקרב רבים במהלך העשורים האחרונים. פחד זה הוא אכן מוצדק ביחס לאסלאם הרדיקאלי, אך לעת עתה זרם זה הוא מינורי ביחס לאחרים וחשיבותו והשפעתו מועטים. במילים אחרות, הפחד מעליית האסלאם הפוליטי איננה מוצדקת כל עוד מהווה האסלאם הרדיקאלי גורם שולי בזירה הפוליטית והחברתית בעולם הערבי והמוסלמי בן זמננו.
