בעוד הדם נשפך ברחובות הערים הגדולות בסוריה, מעניין לבחון כיצד הפלסטינים מסתכלים על הנעשה, בייחוד לאור העבודה שבמדינה מתגוררת אוכלוסייה בת 300,000 פליטים פלסטינים. בין סוריה והפלסטינים יש מערכת יחסים פוליטית סבוכה בעלת היסטוריה ארוכה. מערכת זו מוזנת עוד מהזיכרון המדומיין של סוריה הגדולה שפלסטין נתפסה לאורך שנות עשרים והשלושים כשלוחה הדרומית שלה.
הסולידריות הערבית, מרכיב עיקרי בתפיסתה של מפלגת הבעת' השלטת, הביאה לכך שיחסית לאחיהם בפזורה הערבית, מצבם של הפלסטינים בסוריה טוב יותר מבחינה כלכלית וחברתית. אמנם במדינה פזורים 13 מחנות פליטים פלסטינים, אך אין מוטלות על הפלסטינים מגבלות בהיבטים של חופש תעסוקה וזכויות קניין פרטי. יותר מארבעים אחוז מהם מועסקים במגזר הציבורי בסוריה ומערכת ההשכלה התיכונית והגבוהה פתוחה בפניהם. תמורת הרווחה היחסית נדרשה הקהילה הפלסטינית בסוריה לציית באופן מוחלט למרוּת הפוליטית הסורית. בעשורים הקודמים ניהלה סוריה מאבק עיקש מול אש"ף על ייצוג הסוגיה הפלסטינית, והיחסים בין שני הצדדים הפכו את הקהילה הפלסטינית בסוריה לבת ערובה בידי השלטונות. בסופו של דבר הדיר משטר חאפז אל-אסד את אש"ף מכל מעורבות בחיי הפלסטינים במדינה. החטיבה הפלסטינית של צבא השחרור הפלסטיני הוכפפה לשליטה סורית מלאה והחברה האזרחית הפלסטינית הפכה תלויה, מבחינה כלכלית, בחסדי המשטר.
ההתקוממות בסוריה נותנת את אותותיה בקהילה הפלסטינית בסוריה. את מבחן הנאמנות הראשון עברה הקהילה הפלסטינית באירועי יום הנכבה, כאשר הפלגים הפלסטינים (בעיקר פלגי השמאל) שנתמכו ומומנו במשך שנים ארוכות על ידי המשטר הסורי נדרשו לשלוח לחזית בגולן את הצעירים ממחנות הפליטים לעימות עם הצבא הישראלי, שתוצאותיו ההרסניות היו ידועות מראש. בכך שילמו פלגי השמאל הפלסטינים את מס הנאמנות שלהם בדם. הניצול הפוליטי, שנועד להסיט את תשומת הלב מההתקוממות העממית נגד המשטר, הביאה להתפרעויות עממיות במחנה הפליטים ירמוכ עם קבורתם של ה"שהידים" נפגעי ארועי יום הנכבה. ההתפרעויות הובילו להעלאתם באש של משרדי החזית העממית/המפקדה הכללית במחנה הפליטים ולתקיפתם הפיזית של בכירים בארגוני השמאל.
זעזועים אלה מתלווים להכרה של ראשי הפלגים הפלסטינים המתנגדים לרשות ואבו מאזן, שנהנו עד כה מחסות סורית, כי האדמה רועדת גם מתחת לרגליהם. חמאס, הגדולה והחשובה בתנועות שמצאו בית חם בדמשק, הייתה הראשונה להבין זאת, ולכן פתחה בדיאלוג עם מצרים הפוסט מובארכית וחתמה על הסכם הפיוס עם פתח בחסות מצרית. פלגי השמאל – אל-סַּאעִקַה, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית העממית/המפקדה הכללית ועוד – אינם יכולים להתנער מסוריה באופן דומה, שכן בניגוד לארגונים הדתיים כמו חמאס והג'האד האסלאמי הם ראו בסוריה הבעת'יסטית גם בעלת ברית פוליטית אידיאולוגית. מערכת היחסים הפטרונית שנוצרה בין פלגי השמאל לסוריה נגעה גם להיבטים כלכליים ולקבלת החלטות ברמה המבצעית, ולכן הארגונים הללו מצויים כיום בבעיה קשה.
השאלה הגדולה היא האם המערכת הסורית תמשיך לעשות שימוש בארגונים הפלסטינים על מנת להסיט את מרכז תשומת הלב מהמתרחש בלב המדינה, שכן התלקחות בספטמבר תוכל לשמש תירוץ ליצירת הפקה מסוג אירועי יום הנכבה ויום הנכסה ברמת הגולן. במקביל עולה השאלה האם הקהילה הפלסטינית תקבל תרחיש מסוג זה, שכן היא זו שנאלצה לשלם את המחיר הכבד לאחר שישראל נערכה והפיקה את הלקחים בין שתי התקריות האחרונות על הגבול הסורי. האם ימשיכו להתקיים יחסי האדנות בין הצדדים גם כעת, כאשר הלגיטימציה הפנימית למשטרו של אסד מעורערת? התקוממות פלסטינית נגד הנחיות סוריות תבשר כי כוחו של הספינקס הגדול מדמשק תש. עם זאת, אם ייפול משטרו של אסד, סביר להניח שבראמאללה נחזה בחיוכים שקטים ובעזה נשקיף על פנים מודאגות.
