המחאה במדינת האי הקטנה הזו דוכאה על-ידי שילוב בין כוחות משפחת אל-ח'ליפה הסונית השלטת וכוח משותף של מדינות הנפט הערביות במפרץ הפרסי ובראשן ערב הסעודית. במהלך המחאה נהרגו כשלושים מפגינים, רובם שיעים ונהרסו יותר משלושים מסגדים, שוב רובם של הקהילה השיעית. המפגינים דרשו צדק חברתי, תביעה המשותפת לחברות רבות במזרח התיכון, כולל זו הישראלית. דרישה נוספת היתה דמוקרטיזציה בחיים הפוליטיים, הנשלטים על-ידי משפחת אל-ח'ליפה מאז 1783. אמנם יש פרלמנט בבחרין ובמחוזות בחירה שיעים רבים יש לעיתים פי 15 בוחרים מאלו של הסונים, אך השיטה הפוליטית מבטיחה לממשלה רוב תמידי באמצעות מינוי אוטומטי של חברי הממשלה, הלא נבחרת, לחברי פרלמנט מלאים. שיח' ח'ליפה, דודו של המלך חמד בן עסא, הוא ראש ממשלה המכהן הותיק ביותר בעולם, כבר מ-1971 , השנה בה בחרין זכתה לעצמאות מבריטניה. מסיבות אלה ואחרות השיעים צודקים בטענתם כי במדינתם ממשיכה להתקיים אוטוקרטיה סונית שאינה מאפשרת להם להביא לידי ביטוי את היותם הרוב.
Below are share buttons
דיכוי השיעים בבחריין
התביעה השיעית, המשלבת בין דרישה לצדק חברתי לרפורמות פוליטיות, מתקיימת כבר כמעט 100 שנים. אמירה זו היא חשובה מאחר וטענת המשטר הבחריני, כמו גם במשטרים אחרים במפרץ הפרסי ואולי בעולם הערבי, היא כי איראן היא זו שהסיתה את השיעים להתקומם. טענה זו היא חלק מגישה כוללת הטוענת כי מתקיים מאבק בין השיעה, בהנהגת איראן, לסונה, בהנהגת ערב הסעודית ואולי גם תורכיה. טענה זו יכולה להיות נכונה במדינות כמו סוריה, עיראק, תימן ולבנון. אולם להערכתי בבחרין היא משמשת בעיקר ככסות שלטונית להצדקת דיכוי הרוב השיעי. ישנם ארגוני אופוזיציה שיעים מבחרין המקבלים סיוע מאיראן, אולם התמיכה בהם קטנה. מרבית השיעים הבחרינים רואים עצמם כנאמנים למדינתם וללאום הערבי ואיראן התיאוקרטית אינה מודל עבורם.
הנתונים הכלכליים של בחרין מצביעים על שגשוג מתמשך. אולם הוא נחלתם של מעטים, בעיקר של משפחת השלטון ומקרוביה. האופוזיציה השיעית, באמצעות שימוש בצילומי הלוויין של גוגל, הראתה כי כפרים שיעים רבים סובלים מצפיפות יתר וממחסור חמור בתשתיות, כאשר בסמוך להם ישנן אחוזות ענק בבעלות חברי משפחת השלטון השונים, הכוללות בריכות שחיה ומגרשי גולף. מעבר לכך, האבטלה בקרב הצעירים השיעים גדולה פי כמה ממקבליהם הסונים, שוב מדיניות מכוונת של השלטון הסוני. האחרון נקט בשנים האחרונות מדיניות אשר נועדה לשנות את הדמוגרפיה במדינה; אלפי פקיסטנים, סורים, ירדנים ותימנים, סונים כולם, גויסו לכוחות הביטחון. מעבר להטבות כלכליות מפליגות גם הוענקה להם אזרחות מלאה. המדיניות הממשלתית האנטי-שיעית ביסודה היתה זו שהוציאה את השיעים לרחובות בפברואר ובמרץ השנה. ככול הנראה אם הממשלה לא הייתה מזעיקה כוחות צבא מהמדינות השכנות הם היו מממשים חלק גדול מתביעותיהם.
כחמישה חודשים לאחר דיכוי המחאה עושה המלך הבחריני מאמצים לנהל דיאלוג לאומי עם השיעים. אולם הבטחותיו נוגעות בעיקר לאספקטים הכלכליים של המחאה. הוא הצהיר כי אינו מתכוון לשנות את שיטת הממשל, להעניק סמכויות יותר גדולות לפרלמנט הנבחר או אף לפטר את שיח' ח'ליפה מראשות הממשלה. התוצאה היא שנציגי האופוזיציה השיעית הודיעו כי אין הם לוקחים יותר חלק בדיאלוג העקר מתוכן מבחינתם. כיום השקט נשמר בבחרין, אולם הסיבות למחאה נותרו על כנן. לא מן הנמנע כי סבב אלימות נוסף יפרוץ בין הרוב השיעי לשלטון הסוני, השאלה היא רק מתי.
המחאה במדינת האי הקטנה הזו דוכאה על-ידי שילוב בין כוחות משפחת אל-ח'ליפה הסונית השלטת וכוח משותף של מדינות הנפט הערביות במפרץ הפרסי ובראשן ערב הסעודית. במהלך המחאה נהרגו כשלושים מפגינים, רובם שיעים ונהרסו יותר משלושים מסגדים, שוב רובם של הקהילה השיעית. המפגינים דרשו צדק חברתי, תביעה המשותפת לחברות רבות במזרח התיכון, כולל זו הישראלית. דרישה נוספת היתה דמוקרטיזציה בחיים הפוליטיים, הנשלטים על-ידי משפחת אל-ח'ליפה מאז 1783. אמנם יש פרלמנט בבחרין ובמחוזות בחירה שיעים רבים יש לעיתים פי 15 בוחרים מאלו של הסונים, אך השיטה הפוליטית מבטיחה לממשלה רוב תמידי באמצעות מינוי אוטומטי של חברי הממשלה, הלא נבחרת, לחברי פרלמנט מלאים. שיח' ח'ליפה, דודו של המלך חמד בן עסא, הוא ראש ממשלה המכהן הותיק ביותר בעולם, כבר מ-1971 , השנה בה בחרין זכתה לעצמאות מבריטניה. מסיבות אלה ואחרות השיעים צודקים בטענתם כי במדינתם ממשיכה להתקיים אוטוקרטיה סונית שאינה מאפשרת להם להביא לידי ביטוי את היותם הרוב.
התביעה השיעית, המשלבת בין דרישה לצדק חברתי לרפורמות פוליטיות, מתקיימת כבר כמעט 100 שנים. אמירה זו היא חשובה מאחר וטענת המשטר הבחריני, כמו גם במשטרים אחרים במפרץ הפרסי ואולי בעולם הערבי, היא כי איראן היא זו שהסיתה את השיעים להתקומם. טענה זו היא חלק מגישה כוללת הטוענת כי מתקיים מאבק בין השיעה, בהנהגת איראן, לסונה, בהנהגת ערב הסעודית ואולי גם תורכיה. טענה זו יכולה להיות נכונה במדינות כמו סוריה, עיראק, תימן ולבנון. אולם להערכתי בבחרין היא משמשת בעיקר ככסות שלטונית להצדקת דיכוי הרוב השיעי. ישנם ארגוני אופוזיציה שיעים מבחרין המקבלים סיוע מאיראן, אולם התמיכה בהם קטנה. מרבית השיעים הבחרינים רואים עצמם כנאמנים למדינתם וללאום הערבי ואיראן התיאוקרטית אינה מודל עבורם.
הנתונים הכלכליים של בחרין מצביעים על שגשוג מתמשך. אולם הוא נחלתם של מעטים, בעיקר של משפחת השלטון ומקרוביה. האופוזיציה השיעית, באמצעות שימוש בצילומי הלוויין של גוגל, הראתה כי כפרים שיעים רבים סובלים מצפיפות יתר וממחסור חמור בתשתיות, כאשר בסמוך להם ישנן אחוזות ענק בבעלות חברי משפחת השלטון השונים, הכוללות בריכות שחיה ומגרשי גולף. מעבר לכך, האבטלה בקרב הצעירים השיעים גדולה פי כמה ממקבליהם הסונים, שוב מדיניות מכוונת של השלטון הסוני. האחרון נקט בשנים האחרונות מדיניות אשר נועדה לשנות את הדמוגרפיה במדינה; אלפי פקיסטנים, סורים, ירדנים ותימנים, סונים כולם, גויסו לכוחות הביטחון. מעבר להטבות כלכליות מפליגות גם הוענקה להם אזרחות מלאה. המדיניות הממשלתית האנטי-שיעית ביסודה היתה זו שהוציאה את השיעים לרחובות בפברואר ובמרץ השנה. ככול הנראה אם הממשלה לא הייתה מזעיקה כוחות צבא מהמדינות השכנות הם היו מממשים חלק גדול מתביעותיהם.
כחמישה חודשים לאחר דיכוי המחאה עושה המלך הבחריני מאמצים לנהל דיאלוג לאומי עם השיעים. אולם הבטחותיו נוגעות בעיקר לאספקטים הכלכליים של המחאה. הוא הצהיר כי אינו מתכוון לשנות את שיטת הממשל, להעניק סמכויות יותר גדולות לפרלמנט הנבחר או אף לפטר את שיח' ח'ליפה מראשות הממשלה. התוצאה היא שנציגי האופוזיציה השיעית הודיעו כי אין הם לוקחים יותר חלק בדיאלוג העקר מתוכן מבחינתם. כיום השקט נשמר בבחרין, אולם הסיבות למחאה נותרו על כנן. לא מן הנמנע כי סבב אלימות נוסף יפרוץ בין הרוב השיעי לשלטון הסוני, השאלה היא רק מתי.
