ב-25 במאי ציינה מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (משפ"מ) שלושים שנה להקמתה. הארגון הוקם ב-1981, בעת מלחמת איראן-עיראק, על מנת להגן על האינטרסים של ערב הסעודית, כוויית, קטר, בחריין, האמירויות ועומאן. מאז הפך הארגון למועדון אקסקלוסיבי של שש מדינות המפרץ, אשר סמוכות מבחינה גיאוגרפית, דומות מבחינה שלטון ואוריינטציה מדינית (מלוכה פרו-מערבית), דומות מבחינה כלכלית (נשענות על הפקת נפט) וכן מבחינת ההרכב החברתי (רובן ערביות-סוניות למעט בחריין הנשלטת על ידי מלוכה סונית אולם רוב אוכלוסייתה שיעית). לרגל האירוע החליטה חברת רנו להשיק תחרות: מי שמלאו לו 30 בשנת 2011 וזכה במרב הקולות בפייסבוק יוכל לזכות במודל כרצונו. החברה שזכתה לגידול מרשים של 250% במכירות בשנה שחלפה בקרב מדינות הארגון, מקווה לנצל את האירוע על מנת לקדם עוד את מכירותיה. אנקדוטה זו מתגמדת אל מול מה שנראה כאירוע החשוב ביותר במלאת 30 לארגון: האפשרות שירדן ומרוקו יצטרפו לאחר שהוגשה להן בקשה רשמית על ידי חברות הארגון בתחילת מאי.
לאור הקרבה הגיאוגרפית, ההומוגניות היחסית ושיתוף האינטרסים של המדינות החברות הצטרפות ירדן ומרוקו לארגון נראית תמוהה. ואולם, נראה כי המהפכות בעולם הערבי הביאו לשינויים לא רק בתוך המדינות הערביות אלא גם במערכת היחסים ביניהן: בריתות ישנות נעלמות והיערכויות חדשות נוצרות. מספר סיבות הביאו להתפתחות זו: ראשית, השינוי במאזן הכוחות במזרח התיכון בין הכוחות הסונים והשיעים: פעילותה של איראן השיעית באזור המפרץ, עליית משטר שיעי בעיראק, מחאות שיעים בבחריין ובערב הסעודית וגם החזבאללה בלבנון – כל אלה הכניסו את המדינות הסוניות למגננה. העובדה שמצרים – המדינה הסונית הערבית החזקה ביותר – טרודה בבעיות הפנים שלה בעקבות המהפכה – הביאה את ירדן ומרוקו לנטות לעבר המועדון הסוני הוותיק של מדינות המפרץ. אמנם ההיבט המדיני הוא המרכזי בהתפתחות זו, אולם יתכן וצירוף הצבאות של ירדן ומרוקו לארגון זה נועד לחזק את הממד הצבאי של הארגון, אשר בא לידי ביטוי לאחרונה בשליחת כוח משותף (בעיקר סעודי) לסייע בדיכוי המהומות בבחריין. ארגון מחוזק משדר גם דימוי חזק יותר אל מול האיום מאיראן.
הסיבה השנייה קשורה לרצון של בתי מלוכה ערביים ללכד שורות אל מול השינויים המתחוללים ברפובליקות הערביות. המלוכות שמרו עד כה על יציבות יחסית תוך נקיטת צעדי מנע שונים שנועדו להפיס את האופוזיציה. ההתלכדות של המשטרים המלוכניים נועדה ליצור מעין "חומה" או "סכר" נגד התפשטות המהפכות לטריטוריה שלהן. מעניין כי התקרבות של שושלות מלוכה אינו דבר חדש; בשנות ה-50 ו-60 חל תהליך דומה כתוצאה מהחשש מהגל הנאצריסטי ששטף את העולם הערבי. שלישית, ירדן ומרוקו, הסובלות מבעיות כלכליות קשות, עשויות לצאת נשכרות מהצטרפות לארגון הכולל מדינות הנהנות מהכנסות נפט מרשימות. לבסוף, נראה כי ערב הסעודית – המדינה המובילה את הארגון ואת המהלך – מזהה כאן הזדמנות למלא את החלל המנהיגותי שנוצר בעולם הערבי. העובדה שמרבית מדינות ערב טרודות במהפכות פנימיות ואילו מצרים שלאחר עידן מבארכ מאמצת מדיניות פחות פרו-מערבית מעניקה לממלכה הסעודית אפשרות להוביל את הקו המתון בעולם הערבי. מהלך זה משרת את ערב הסעודית גם אל מול האיום השיעי-איראני.
ההכרזה על אפשרות כניסת ירדן ומרוקו למשפ"ם מעוררת התנגדות הן בקרב גורמי אופוזיציה בתוך המדינות הללו והן בקרב חלק ממדינות הארגון – בעיקר כוויית וקטר, החוששות מירידה בחשיבותן המוסדית בארגון רחב יותר. כמו-כן, יש חשש כי מרוקו וירדן יהוו נטל כלכלי על מדינות המפרץ העשירות. העובדה כי עברו כמעט חודשיים מאז הועלה הרעיון מלמדת אולי כי תהליך צירוף ירדן ומרוקו לארגון נתקל בקשיים.
ישראל אינה צריכה להביט בדאגה על האפשרות שירדן ומרוקו תיכנסנה למשפ"ם. למעשה, צעד כזה יחזק את ציר המדינות הסוניות המתונות, התומכות באופן כללי בהסדר ישראלי-ערבי. מי שצריכה דווקא להיות מוטרדת זו מצרים, הואיל וצירוף השתיים לארגון ישנה את אופיו ויהפוך אותו למועדון מדינות סוניות בעל משקל במערכת הערבית, אשר יהווה תחליף לפחות חלקי לליגה הערבית. קשה לדעת אם הצעד יתממש בסופו של דבר; הדינאמיקה של היחסים בין מדינות הארגון עשויה להביא גם להחלטה להתנגד לצירוף מדינות חדשות, כפי שהיה בעבר כאשר עיראק ותימן ביקשו להצטרף; או להחלטה להעניק להן סטאטוס של משקיף (כפי שיש לתימן). יתכן אף כי ירדן ומרוקו יחליטו כי אין להן אינטרס להרחיב את המחויבות שלהן מעבר לסביבה הגיאוגרפית המיידית. אולם, עצם ההחלטה של המשפ"ם להציע חברות לירדן ומרוקו מלמדת על עוצמתם של השינויים במזרח התיכון ועל הצורך של השליטים לחשוב מחדש ובאופן יצירתי כיצד להתמודד עם האתגרים החדשים הניצבים לפתחם.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.
