ההפיכה הצבאית במצריים כנגד שלטון האחים המוסלמים אינה מפתיעה והיא מבטאת מסורת מזרח תיכונית של הפיכות צבאיות, החל מההפיכה של חוסני אל-זעים בסוריה (1949), עבור בהפיכת הקצינים החופשיים במצריים (1952), עבד אל-כרים קאסם בעיראק, אבראהים עבוד בסודאן (1958), ארסלאן תורכש בתורכיה (1960), הוארי בומדין באלג'יר (1965), אל-נמירי בסודאן וקדאפי בלוב (1969), קנאן אוורן בתורכיה (1980), עמר אל-בשיר בסודאן (1989), אל-שאד'לי בן ג'דיד באלג'יר (1991), מחמד ולד עבד אל-עזיז במאוריטניה (2005), וכלה בהפיכה הטריה במצרים על ידי הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי (2013). הפיכות אלה יצרו תרבות מושחתת של שלטון צבאי במרבית מדינות הלאום במזרח התיכון, שהייתה אחד המניעים המרכזיים לפרוץ מהפכות אביב העמים הערבי. אלה ביקשו, בין היתר, לשים קץ לשלטון הצבאי לטובת שלטון אזרחי נבחר ודמוקרטי.
ברם, הצבא איננו ממהר לחזור לבסיסיו ולהפקיד את הפוליטיקה בידי הפוליטיקאים. ההפיכה הצבאית המצרית האחרונה היא דוגמא מובהקת לכך, למרות שהצבא לא נטל לעצמו תפקידים פוליטיים ישירים או את מינויים של נשיא אזרחי וממשלה, ולמרות ההכרזה על תקופת מעבר שבמהלכה ייבחרו מוסדות שלטון אזרחיים. רבים מביעים ספקות ביחס למהלכי הצבא, לרבות מינויים אלה, וסבורים שהם אינם אלא תחפושת אזרחית לשלטון צבאי. חשוב לציין: ההפיכה הצבאית המצרית האחרונה היתה דרמטית ושונה מקודמותיה, בין אם במצרים או בעולם הערבי, משום שהיא באה נגד משטר אזרחי שנבחר בצורה דמוקרטית, לראשונה בהיסטוריה המודרנית של מצרים. מכאן עלתה המחאה נגד הצבא שיצא נגד ה"שרעיה", או הלגיטימציה השלטונית הדמוקרטית, שנולדה שנה לפני כן, בקלפי. טענה זו לא היתה מושמעת בעבר משום שההפיכות הצבאיות היו נגד הפיכות צבאיות אחרות, שנתפסו בעיני הציבור מלכתחילה כלא לגיטימיות, ולא כנגד מהפכות עממיות. עתה, בעקבות אביב העמים הערבי ובחירת שלטון אזרחי דמוקרטי כמו במצרים, הציפייה היא שהצבא יחזור לתפקידו המרכזי, קרי, השמירה על שלטון אזרחי שאמור לבטא את רצון העם. במילים אחרות, על הצבא לשמור על ה'שרעיה', ביטוי מאוד שגור בפי רבים ממתנגדי ההפיכה הצבאית, והמצרים שמשתמשים בו רואים בהפיכה של א-סיסי מעילה של הצבא בתפקידו כמגן תוצאות המשחק הדמוקרטי, שהם הבסיס של ה"שרעיה".
ההפיכה הצבאית במצרים היא אפיזודה נוספת בקריאת תיגר של הצבא על רצון העם, ומצטרפת לצעדים כאלה שבוצעו בעיקר בתורכיה ובאלג'יר. ברם, מבט מהיר על תולדות המאבק הצבאי של האחיזה בשלטון מעלה תוצאות שונות של שני המודלים, התורכי והאלג'יראי. בזמן שהצבא נחל תבוסה בתורכיה הוא ממשיך להחזיק בשלטון באלג'יריה עד היום הזה, כתוצאה מדפוסי פעולה שונים של תגובה למהפכות הצבאיות. המודל התורכי התבטא במאבק פוליטי תוך שמירה על כללי המשחק הדמוקרטי, כפי שעשה נג'מטין ארבכאן אשר שיחק ב'חתול ועכבר' עם הצבא החל בשנות השבעים של המאה הקודמת עד 2008. במהלך תקופה זו הוא הקים מפלגות תחת שמות שונים במסגרת הניסיון להשתלב במערכת הפוליטית, אך הצבא לא הניח לו והוא אף נשלח לכלא מספר פעמים. משם שוחרר בחנינה רק בשנת 2008, עת החליט לנטוש את החיים הציבוריים עד מותו בשנת 2011. המודל האלג'יראי, לעומת זאת, מייצג תגובה אחרת של נקיטת אלימות עקובה מדם אשר גבתה מחיר כבד ביותר של חיי אדם במסגרת מלחמת אזרחים שנמשכה עד "האמנה למען השלום והפיוס הלאומי" בשנת 2005 על ידי הנשיא הנוכחי בותפליקה.
על פניו המודל התורכי נראה יותר מתאים למקרה המצרי ולו מהסיבה הפשוטה שהוא הוכיח את עצמו בהדרת רגלו של הצבא מהחיים הפוליטיים במידה רבה והוביל לשלטון אזרחי מובהק. לעומת זאת, ברור כי אין כך הדבר במקרה האלג'יראי, משום שהצבא ממשיך לשחק תפקיד מרכזי בניהול ענייני המדינה והחברה. די בסיבה זו מבחינת המצריים על מנת לאמץ את המודל התורכי. אולם, דומה כי קיים צורך ב'ארדואן' מצרי שיהיה מסוגל להחזיר את הצבא לבסיסיו כשומר של ה'שרעיה' השלטונית אשר נקבעת בקלפי ולא כפטרון של 'שרעיה' זו.