עמוס הראל הוא הפרשן הצבאי המוערך של עיתון "הארץ". הראל מקובל הן על קוראיו הן על מושאי כתיבתו (וגם עלינו) כעיתונאי רהוט, שקול ומאוזן. הכתבות שלו מאירות את עיני הקוראים ומקיפות את הנושא הנדון משלל צדדים מבלי להתלהם. לאחרונה פרסם הראל ספר שנקרא "תדע כל אם עברייה". בספר הוא מלווה מקרוב את ההכשרה של פלוגת מסלול בחטיבת הנח"ל, ומספר את סיפורה של הפלוגה כמשקף את התהוותו של צה"ל החדש. הקריאה בספר מעבירה תחושה שהראל מבקש לומר לנו משהו מעבר לדיון בפלוגה, ואפילו בצבא. מה הוא רוצה להגיד? משהו על עצמו? על ישראל בכלל? היינו רוצים לחלץ מספר תובנות מן הקריאה, וכך אולי לנסות ולענות על השאלה הגדולה הזו.
נחלק את ההתייחסות לספר לשני עניינים מרכזיים. האחד השבוע והשני בשבוע הבא.
הנושא הראשון הוא מדיניות החשיפה של המחבר את נשואי הענין שלו.
לאחר מבצע חומת מגן והאירועים הקשים שחוותה חטיבה 5 בג'נין, ערך הצבא תחקיר מבצעי על מנת ללמוד מה היה וכיצד להשתפר בפעם הבאה. מעבר לנושאים המקצועיים, התחקיר היה ראוי לציון בשל חידוש יוצא דופן. זה היה תחקיר מקצועי שנזכרו בו שמות המשתתפים, הנופלים ואלו שנותרו בחיים. חשוב להדגיש שבדרך כלל אין זו הנורמה בתחקירים. הצבא עושה מאמץ גדול להפוך את מעשה הלחימה למקצועי, והלקחים שהוא מלמד את חייליו נלמדים בדרך כלל באופן שמבקש לא להיות אישי. האווירה סביב התחקיר הזכירה יותר הספד ממסמך מקצועי שמטרתו למידה והטמעה. קצין בכיר שחווה את מלחמת יום הכיפורים והשכול הנלווה אליה הביע את השתוממותו על עירוב שמות הנופלים וטען שזו דרכו של הצבא לא ללמוד. הצבא, כך אמר, מעדיף לעסוק באבל מאשר בלקחים המקצועיים.
יכול להיות שמדובר כאן בהטיה של בעלי ניסיון צבאי, אבל תיאורם של חיילי ומפקדי הפלוגה בשמותיהם הפרטיים השאיר בנו תחושה דומה. המחבר אמנם קבל את ברכת הדרך של מח"ט הנח"ל ודובר צה"ל לתיעוד הפלוגה, אך האם בירר את דעתם של החיילים בענין? יכול להיות שכן. הראל לא חולק את התהליך עם קוראיו. האפשרות שהחשיפה לא נעשתה מרצון מגבילה מאד את הקורא הביקורתי בספרו של הראל. אם לא שאלו את החיילים, כיצד אפשר לבקר אותם, או את צה"ל כפי שהוא משתקף דרכם?
בכתיבה אנתרופולוגית נהוג להציג את הגיבורים בשמות בדויים. בכתיבה צבאית נהוג להציג את הפונקציות הצבאיות כדמויות בסיפור, ופחות את האנשים עצמם. עמוס הראל מציג בשמם רק חיילים או מפקדים שהיו חלק מסיפורים חביבים, מוצלחים או מעוררי השראה. כאשר חיילים נכשלים, הוא אינו חושף את שמם. גם המהלך הזה, מן הסתם, מקשה מאד על הקריאה הביקורתית. אל המקרים החיוביים אנחנו יכולים "להתחבר" ישירות, באופן כמעט בלתי אמצעי, כיוון שהם מתרחשים בחייהם של בני אדם כמונו, אנשים עם שם. הכשלים שמוצגים בפנינו עברו הזרה. הם יכולים מבחינתנו להתרחש גם במעבדה קלינית. הם אחרים מן ההצלחות באופן מובהק, בפער שאינו ניתן לגישור על ידי קורא שמבקש להתרשם מן המכלול.
מדיניות חשיפת השמות (מקרים נחמדים וחביבים) כמייצגי צה"ל הגדול או צה"ל החדש באה לידי ביטוי גם בנוכחות ויצוג המפקדים הבכירים של הצבא בין דפיו. הצבא, לפי המשתקף בספר, מורכב מקצינים יחידים ומוצלחים, שהם בעיקר קציני חי"ר. מולם קיימים קצינים עלומי שם ממערך השריון ובעיקר מטכ"ל אנונימי.
רק בעמוד 271, כאשר ההרגשה בספר אינה נוחה מהדיכוטומיה שבין צבא גדול ומנוכר ויחידים חביבים בעלי פנים ושמות, מניח המחבר את הנחת היסוד הזו על הכתב: "עניינו של הספר הזה בהכשרת הלוחמים בשירות סדיר בצה"ל, ואנשי חטיבות החי"ר בפרט".
אין צורך להיות מומחים מובהקים לחשיבה צבאית כדי להבין שגישה כזו מלמדת על היעדר מבט מערכתי של הצבא. הדרישה למבט כזה איננה נחלתם של פיינשמקרים. הצבא הוא, כמעט בראש ובראשונה, מערכת. הוא תופס את עצמו כמערכת, והוא מותיר את החותם המשמעותי ביותר שלו על החברה הישראלית כמערכת. הניסיון לומר משהו על ישראל ועל צה"ל תוך הסתכלות בעיקר בקציני חי"ר שקולה לניסיון לנתח את משחק הכדורגל תוך התמקדות בחלוצים מרכזיים.
נושא הפנים והשמות עלה בצורה בולטת יותר לקראת סוף הספר. המחבר מתאר תקרית שתועדה במצלמות בין סגן בובליל לתאא'ר ע'אנם. במסגרת התקרית הקצין נוגח בפלסטיני במסגרת העיכוב שלו.
תאאר הוא היחיד בספר המתואר בהקשר של פשלה, של תקלה. המחבר מתאר את חוסר האמינות של העד ומקבל למעשה את גרסת מפקדי החטיבה כי הסגן שנגח בפנים של הפלסטיני נקלע למארב תקשורתי יזום.
הראל מבליט מאד את כעסם ותלונתם של חבריו של הסגן הנוגח ביחס לעיתונאים. באבחת כתבה, מבלי להכיר את האיש, (כך אומרים החברים) הם מלבינים את פניו של סגן נאור בובליל. הם לא מכירים את הקצין המוכשר שתורם למדינה, את הביוגרפיה שלו, את המאבקים הקשים שלו לצאת מהשכונה הקשה בה גדל ואת המאמצים שלו עד שהגיע להיות ישראלי נורמטיבי: קצין נוגח.
מה אנחנו לומדים מהצגת הדברים באופן הזה? הלקח המיידי הוא שצה"ל הוא צבא של יחידים. לפעמים היחידים האלו מועדים. זה הכול. הספר כולו חדור ברמיזות על ה-"ביחד" הישראלי, על הערבות ההדדית והמחויבות, של הכותב כלפי מושאי ספרו, של החיילים כלפי חבריהם, של כולנו כלפי כולנו. אבל ברגע המסוים בו נחשף שם במקרה של תקלה, רגע נדיר בספר, מסתבר שכל אדם עומד לעצמו. בסוף צה"ל הוא צבא של יחידים ששומרים על עצמם וחלקם מועדים, סליחה, נוגחים.
בעימות של אחד מול אחד, בשיאו של הספר שהוא גם שיאה המקצועי של הפלוגה המתוארת – קו בחברון, המאבק הוא על השם הטוב. שם טוב כזה מושג בעזרת שמו הלא טוב של הפלסטיני. ברור לכל בר דעת שהגרסה המבולבלת של אותו בחור נועדה ללכוד את סגן בובליל במארב תקשורתי מתוכנן. הלה ינגח בו מתחת לחלון שאחריו תמתין מצלמה ללכוד את הנוגח.
לשמחת הקוראים התקרית אינה מעיבה על מסלול הקריירה של סגן נאור בובליל, שכשמו כן הוא. נאור.
כדאי לציין גם כי הוא רחוק מלהיות יחיד בצה"ל החדש שנקלע לנסיבות מצערות כל כך. כולנו זוכרים את סמח"ט הבקעה, סא"ל שלום אייזנר, מכה רוכב אופניים דני בקת הרובה שלו. קצת רחוק יותר, אבל רלבנטי לגמרי, הוא מקרה נוסף של מג״ד בצה״ל בקלקיליה, סא״ל דוד קמחי (כיום אל״ם) שנגח בבטנו של מפגין. זה לא הפריע לו להפוך לראש מחלקת תורת הלחימה באגף המבצעים במטה הכללי.
איך שומרים על עצמך בצה"ל החדש? ה-"טעות" היחידה שזוכה לחשיפה שמית משקפת את יכולתם של המפקדים בצה"ל החדש ללמוד מטעויות. נפרט על כך בשבוע הבא.
