לאחרונה יצא בעברית (בצרפתית יצא הספר כבר לפני מעל לשנה) ספרו של אמן הקומיקס המפורסם (אפילו בישראל) מישל קישקה, המתאר את משפחתו והקורות אותה. שמו של הספר הוא "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא". מישל הוא ממוצא בלגי וואלוני, וגדל כשהוא מדבר צרפתית בעיר הבלגית ליאז'. אביו שרד את השואה וזו מלווה את המשפחה עד היום. זהו ספר אישי כל כך עד שהוא חוצה את מגבלות הזמן והמקום והופך להיות אוניברסלי. יש חוויות חיים כל כך אישיות עד שכולנו חולקים אותן.
התגובה הראשונה עם סיום הספר הייתה להגיד למישל תודה על שכתב ספר כזה. ספר כזה לעצמו וספר כזה במיוחד בתקופה הנוכחית. החוויה יוצאת הדופן נובעת מכך שהספר פשוט כתוב במידה הנכונה. הוא לא מתאמץ לסחוב את קוראיו בכיוון מסוים. הוא אישי ומשום כך הוא יהודי; יהודי ומשום כך אוניברסלי; הוא הדבר עצמו, דווקא מכיוון שאינו שואף להיות דבר מסוים.
הנה למשל קטע קטן על ניתוק קשר רומנטי עם בחורה לא יהודייה. בחור ובחורה, יהודי ו.. לא יהודייה? זו בעיה? זו גם בעיה וגם לא בעיה. ראו את שני הקטעים להלן מתוך הספר:
בסוף שנת הלימודים הייתי מאוהב בטירוף! הבנתי שאני צריך לשים קץ לקשר אבל לא יכולתי להגיד לה שזה מפני שהיא לא יהודייה.
— ואת הולכת ללמוד באוניברסיטה בבריסל, ואני נשאר כאן בליאז', את מבינה…לשנינו היה קשה, אבל הרי לא רציתי להפוך אותה לאנטישמית!!!
אוי, קשה להיות יהודי… איזה זין!!!
(מישל בועט בכדור בחצר בזמן שחבריו נאלצים להקשיב לשיעור דת נוצרי) איזה כיף להיות יהודי.בהפסקה כל הכיתה הצטרפה אלי:
— קישקה, הכומר אמר לנו שהרגת את ישו!
— זה בכלל לא נכון!
— וואו קישקה! איזו מסירה!!!
לא ייאמן, מסירה אחת מדויקת ואלפיים שנות אנטישמיות נמחקות"
לא יכולתי לצעוד במחנות עם ישראלים צעירים המניפים את דגל הלאום. אני מבין טוב מאוד מאיפה זה בא, אבל בשבילי השואה היא עניין פרטי ואישי. המחנות, מה שנשאר מהם, הם בתי קברות ענקיים שבהם צועדים לא רק באפרו של העם היהודי, אלא באפרה של תרבות המערב כולה. אם לצעוד, אז בענווה!
שאלתי את מישל שתי שאלות באמצעות המייל והנה תשובותיו:
— האם תוכל לתאר את התגובות להן אתה זוכה בישראל? האם הן שונות מהתגובות בבלגיה?— עם צאת הספר בצרפת ובלגיה, כל תגובה ריגשה אותי כי זו הייתה פעם ראשונה וכי הן באו מקוראים לא יהודיים לרוב, דבר שהוכיח לי שהמימד האוניברסלי של הספר הורגש וזו הייתה אחת המטרות שלי בספר, לא להיות ספר נישה יהודי בלבד.
התגובות בארץ מטלטלות אותי יותר, להפתעתי חשבתי שאני כבר מחושל ושזו כבר פעם שנייה שהספר זכה לפרסום אך טעיתי. קודם כל חיכיתי במתח ובציפייה דרוכה להופעתו בעברית, האמת היא שרציתי לדבר באמצעותו עם כל בני הדור שלי החיים כאן ולהם סיפור מקביל/זהה/דומה לשלי. את הקוראים אני פוגש ביום יום, ברחוב, בשכונה, זה פיזי, זה קרוב קרוב, זה אינטימי, זה אישי ואני מרגיש טוב עם החשיפה, עם העובדה שפתחתי את הלב אני מרגיש עד כמה הדור השני נוכח וחזק ועוצמתי כאן, הוא בכל מקום, אנשים משתפים אותי בסיפור שלהם, מרגישים צורך לחלוק אותו איתי. זה יום יום, זה גם בבלוג וגם בפייסבוק. טלטלה רגשית עמוקה אך נעימה, זה מחזק אותי ומשמח אותי.— איך זה מרגיש בגוף כשחיים במידה הנכונה? האם זה דורש התמסרות טוטאלית כפי שאתה מתאר בספר? האם ניתן להגיע למידה נכונה ללא טוטאליות? איך אפשר לקדם את המידה הנכונה? האם אמנות היא מדיום של מידה נכונה, או שאולי היא עוסקת ואמורה לעסוק בקצוות? מה בין קומיקס ומידה נכונה?— טוטאליות היא מילה נרדפת ליצירה במובן הרחב והעמוק, מידה נכונה איננה מטרה או יעד. היא איננה נמדדת בזמן אמת, בזמן היצירה, מידה נכונה היא תחושה לא אובייקטיבית שמתקבלת אחרי שנים של עשייה, בהסתכלות לאחור על עבודתך, בפרספקטיבה יחסית. מידה נכונה הינה בראש ובראשונה שיקוף שהיוצר מקבל מהסביבה, מהסובבים, מהאנשים הבאמת חשובים ומשמעותיים לו. מידה נכונה היא חמקמקה, הולכת ובאה. ההרגשה בגוף היא סוג של בטחון פנימי שקט ונעים. אך אסור להתענג עליה או לנוח על זרי הדפנה, צירה היא חיפוש מתמיד וחוסר מידה נכינה מדרבן ומאתגר.