השבוע הכריזה תנועת "מרד נגד העושק בעזה" (תַמַרֻּד עלא א-זֻּלְם פי עַ'זַּה) על פתיחת אירועי המרי נגד שלטון הדיכוי של חמאס ברצועה, והבטיחה לחמאס נפילה כואבת כמו התנועה-האם במצרים, האחים המוסלמים. אנשי תַמַרֻּד הודיעו, בגילוי הדעת הראשון של התנועה, כי שיא המחאה יהיה "ירידה המונית לרחובות" ומרי אזרחי מקיף ביום השנה למותו של ערפאת, ב-11 בנובמבר. בשלב זה, עם זאת, הסתפקה תַמַרֻּד בקריאה לגילויי מחאה צנועים: תיפוף בסירים, צפירות רמות, ושיטוטים בגגות הבתים וברחובות העיר עם סירים או צופרים. באותו יום שבו פרסמה תַמַרֻּד את גילוי הדעת הזה קיימו חמאס והארגונים הצבאיים האחרים בעזה מצעד מזויין רב רושם שעמד בסימן התנגדות לחידוש המו"מ בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל. אף שניכרו במצעד חריקות, למשל עם פרישת "גדודי השהיד אבו עלי מֻסטפא" של החזית העממית עקב קריאת סיסמאות שלא היו על דעת החזית, המסר הופנה לא רק לתומכי ההסדר המדיני מחוץ לרצועה אלא גם למתנגדי השלטון האסלאמיסטי בתוכה: חמאס נחושה להגן על שלטונה בכוח הזרוע.
תַמַרֻּד, אשר החלה לפעול בשבועות האחרונים, קיימת עד כה בעיקר במרחב הוירטואלי הפלסטיני, וספק עד כמה היא אכן פועלת מעזה, כפי שטוענים אנשיה, או משפיעה על המתרחש שם. אף שמנהיגיה של התנועה נלהבים מהפופולריות שלה, מתנגדיה של חמאס בעזה מודעים לכוח הצבאי העודף של חמאס ושל הארגונים האחרים, ולכן לא ימהרו לסכן את ראשם בתמיכה פומבית בתַמַרֻּד. על פי הדיווחים רק כמה צעירים בח'אן יונס וברפיח נענו ל"מחאת הסירים והצופרים" (נראה שבדרום הרצועה, הקרוב למצרים, נוח יותר למחות – בזהירות – נגד חמאס). איומים מסוג זה שהשמיע חבר המועצה המחוקקת מטעם חמאס, יונס אל-אסטל, שהציע לאלה שמתכוונים לצפור ברחובות לשאת כבר את תכריכיהם בידיהם, נתפסו כהתרת דמם של מתנגדי שלטון חמאס והשפיעו ללא ספק על נכונות הציבור העזתי להצטרף למחאת תַמַרֻּד.
עם זאת, חמאס, ועמה הפרשנים המדקדקים במאזן הכוחות הצבאי בין תומכי חמאס לבין מתנגדיה ברצועה, לא יכולים להתעלם מתַמַרֻּד. היחס המבטל, הזלזול ב"וירטואליות" של התנועה והאיום של חמאס לדכאה בכוח, נועדו להסתיר את המצוקה האסטרטגית האמיתית שבה שרויה חמאס. מהפכות הן תופעה מדבקת, ובשלוש השנים האחרונות נע כיוון המהפכות במזרח התיכון ובצפון אפריקה במהירות מסחררת מצד לצד. "האביב הערבי" החל כאירוע מקומי בתוניסיה, שהוביל להפלת השלטון במדינה והתפשט במהירות למדינות אחרות באזור. עליית האחים המוסלמים התרחשה באותו אופן בדיוק, ונפילתם, או "הפיכת הנגד" האוטוריטרית, מתרחשת אף היא באותו אופן. ה"הפיכה הצבאית הדמוקרטית" במצרים, המתקבלת באנחת רווחה כבושה במערב, היא דורסנית כלפי האחים המוסלמים, והתנועה עומדת עתה בפני סכנה ממשית של פירוק. ההתרחשויות אצל ה"אחות הגדולה" ממריצות את האליטות הישנות ואת מתנגדי האחים המוסלמים במרחב הפוליטי והאזרחי בכל רחבי המזרח התיכון, כפי שניתן לראות בעיקר בתוניסיה, אך גם במרוקו ובירדן. גם שרידותו המפתיעה של משטר בשאר אל-אסד בסוריה תורמת לעצירת ה"גל האסלאמי". מצוקתה הקשה של האחים המוסלמים, התנועה-האם של חמאס, מורגשת היטב בעזה. ועוד לא דיברנו על המיליארדים ששופכות מדינות עשירות במפרץ במאבקן במאחזי האחים המוסלמים באזור; על המתח הגובר בין חמאס לבין השלטון הצבאי הנקמני במצרים; ועל זעמו של בעל הברית האחרון של חמאס באזור, בשאר אל-אסד, שלו הפנתה התנועה עורף בשנתיים האחרונות.
.jpg "גילוי הדעת הראשון של תמרד (תמונה: יוטיוב)")
מכאן נובע כי השאלה האם תַמַרֻּד היא תנועה עזתית אותנטית אם לאו היא משנית. תַמַרֻּד יכולה להיות כלי משחק יעיל בידיהם של בעלי הממון והשררה מהמפרץ ועד מצרים, הלהוטים לפגוע במאחז האחרון של האחים המוסלמים באזור שעדיין לא התערער. גם דעת הקהל הערבית נוחה עתה למתנגדי האחים המוסלמים, על רקע התפקוד הצנוע של האחרונים בחודשי השלטון הספורים שזכו להם. בכירי חמאס כבר מאשימים בפומבי את תַמַרֻּד בזיקה לפַתְח ולדחלאן וטוענים כי התנועה נתמכת, כספית, ארגונית וצבאית, על ידי המודיעין המצרי וגורמי מודיעין במפרץ, ובראשם איחוד הנסיכויות. אם נכון הדבר, תַמַרֻּד היא בהחלט סיבה לדאגה עבור שלטון חמאס בעזה. אם חמאס תגיע למצב שבו תצטרך לדכא את תַמַרֻּד באלימות היא תיכנס לעימות ישיר לא רק עם הפלסטינים בעזה ובגדה אלא עם כל הקואליציה האנטי-אסלאמיסטית האזורית.
בשעתה הקשה נדחפת חמאס לשקם את יחסיה עם איראן וחזבאללה. מחיר המחילה על בגידתה יהיה גבוה. חמאס, כבעבר, מעדיפה ממילא את החיק הערבי-סוני, אולם אין לצפות שהוא ייפתח בפניה עתה: שליטי מדינות המפרץ, ועל אחת כמה וכמה השלטון הצבאי במצרים, אינם שרויים במצב רוח נדיב במיוחד כלפי האחים המוסלמים. עם זאת, בשוך הנקמנות, כדאי להם, ובוודאי לישראל, לחשוב גם על הטווח הארוך. חמאס, עם ובלי קשר להיותה ה"סניף הפלסטיני" של האחים המוסלמים, היא תנועה שורשית בעלת תומכים רבים בציבור הפלסטיני והערבי. בניגוד לסוציאליזם ולשמאל הערבי, שהתמוטטו הרבה לפני שקרסה ברית המועצות, אין לצפות שהאחים המוסלמים ישקעו מאליהם אל תהום הנשייה.
חמאס, כתנועה פוליטית-צבאית, עומדת על פרשת דרכים: כשם שהיא עלולה להיסחף חזרה ל"סהר השיעי" היא נוחה יותר מבעבר להידברות עם יריביה. המערב, מדינות ערביות וישראל יכולים לרכוש את מניותיה של חמאס עתה, כשהן בירידה, לא מתוך אמפתיה למצוקתה אלא מתוך הבנה כי התנועה תהיה מרכיב מהותי בכל סדר אזורי חדש ובכל הסדר ישראלי-פלסטיני עתידי. אמנם, ההיסטוריה העולמית בכלל, ושל המזרח התיכון בפרט, אינה משופעת בדוגמאות לנדיבות של מנצחים. המנצח לוקח הכל, ובמזרח התיכון מקובלת האמרה הערבית "כאשר השור נופל רַבִּים פושטי עורו". אולם ישראל הפגינה נדיבות מול אש"ף פעם אחת, מכרעת, בתהליך אוסלו, כאשר הרימה אותו מהכשלונות המרים שספג בלבנון ובמלחמת המפרץ. אז הובל המהלך על ידי שר החוץ פרס ואנשי סודו מחוץ לממסד, טרם הצליחו לגבור על הסתייגותו וחשדנותו של ראש הממשלה המנוח רבין.
האם תשכיל ממשלת ישראל לחזור על נסיון העבר ולהידבר דווקא עתה עם חמאס? ישראל תצטרך להתגבר הן על האינסטינקט שלה הן על האינטרסים המיידיים של שותפיה ברשות הפלסטינית, במצרים, בירדן ובמפרץ. אולם אם היא שואפת בכנות להסדר קבע עם הפלסטינים, עליה לעשות כן לא רק כדי להפוך את ההסדר לייצוגי ומקובל על שכבות נרחבות בציבור הפלסטיני והערבי אלא כדי לנטרל את ההתנגדות הפוטנציאלית, הצבאית והפוליטית, של חמאס להסדר ישראלי-פלסטיני. לכל הפחות יכולה ישראל לתמוך בפיוס בין פתח לחמאס, על המשמעויות הלא-נוחות שיש לפיוס כזה מבחינת העמדות הפלסטיניות במו"מ. אם לא תעשה כן, הסדר הקבע הישראלי-פלסטיני יהיה בעל תוחלת מוגבלת וישקף מערך כוחות זמני ולא פשרה היסטורית.
