לפני ימים אחדים ערער יאיר לפיד על התבונה הפוליטית של נתניהו כאשר הודיע כי: "ישראל לא צריכה להצטייר כסרבנית סדרתית של משא ומתן". בזאת הביע לפיד את אי-הסכמתו עם נתניהו, שהורה לדיפלומטים הישראלים לצאת מהאסיפה הכללית של האו"ם כאשר נשיא איראן חסן רוחאני נשא את דבריו.
אולם הבעיה היא מעבר לאופן שבו ישראל "מצטיירת". למעשה, לפיד נגע בבעיה מהותית של נתניהו ושל חלק ניכר מהימין הישראלי: חרדת הדיפלומטיה.
מרבית האשמותיו של נתניהו כלפי איראן נכונות. כמה מילים יפות וחדשות מצד רוחאני אין בהן כדי לשנות את העובדה שאיראן מימנה – ומממנת – תנועות כגון חזבאללה וחמאס, המצויות ברשימת תנועות הטרור בארצות הברית. יתרה מזאת, בדבריו של רוחאני אין עדות לכך שמאמציה של איראן לייצר נשק גרעיני אכן יופסקו.
אולם מילותיו של רוחאני אינן עומדות בפני עצמן. בשנים האחרונות חל דרדור במצבה של איראן. החרם הכלכלי פגע בה קשות, וה"אביב הערבי" פירק את רשת הבריתות שטוותה במזרח התיכון. כעת, כשאיראן ניצבת בגבה לקיר, זה הזמן להיכנס למשא ומתן. כל איש עסקים וכל פוליטיקאי יודע שרצוי להגיע לשולחן הדיונים כאשר המתחרה שלך, או היריב שלך, נמצא בעמדת חולשה. כך סוגרים את העסקות הטובות ביותר, כך מגיעים להסכמים הטובים ביותר.
מדוע להתנגד למהלכיו של אובמה? אם יתברר בחודשים הקרובים שאכן ניתן להגיע להסדר עם איראן ותכנית ההתעצמות הגרעינית שלה תיעצר מבלי שתגיע לייצור נשק גרעיני, יהיה זה ההישג האסטרטגי הטוב ביותר שישראל יכולה לחלום עליו. מדוע שישראל הרשמית לא תשמור על דממה בזמן ששירותי הביטחון יבררו מה באמת קורה בפורדו ובמקומות אחרים באיראן, ועל בסיס המידע שהם יספקו, ישראל תגיב? זה הזמן לתת לארצות הברית לנהל משא ומתן, ללחוץ עליה מאחורי הקלעים ולהמתין לתוצאות. לבטח אין טעם להמשיך בצעקות "זאב זאב".
דוגמה נוספת לחרדה מפני משא ומתן ניתן למצוא במאמר המתחכם של דני דנון ב"ניו יורק טיימס". דנון, לכאורה, איננו מתנגד למשא ומתן עם הפלסטינים, אולם הוא מציע שהדבר ייעשה אחרי שהאזור יגיע ליציבות ואחרי שבעיית חמאס בעזה תיפתר. במילים אחרות, דנון דוחה את המשא ומתן לזמן רב מאוד, ובינתיים, לשיטתו, תתקיים אוטונומיה פלסטינית בשטחים וישראל תבנה כאוות נפשה.
קשה להשתחרר מהרושם שדנון ונתניהו משחקים עם הפלסטינים את המשחק שבו הם מאשימים את האיראנים: תרגילי השהיה במלל אין-סופי על משא ומתן המסווים עשייה בשטח – פיתוח נשק גרעיני, בנייה בשטחים. כמו האיראנים, גם הם לא מבינים לשם מה להיכנס למשא ומתן אמיתי, המחייב בסופו פשרות, כאשר אפשר להסתפק בדיבורים על משא ומתן ולקדם תכניות אחרות.
.jpg "Photo: Toban Black (license: CC BY-NC 2.0)")
נתניהו ואחרים, הרואים שחורות ותרמיות בכל פעם שישראל מנהלת משא ומתן, טוענים שחוסר היציבות באזור הוא סיבה לדחיית המשא ומתן. אכן, חשוב להיזהר נוכח חוסר היציבות האזורית. אבל שוב, כמו במקרה האיראני, דווקא עכשיו זה זמן טוב לנהל משא ומתן, שהרי חוסר היציבות דווקא פגע בכוחם של אויבי ישראל. חמאס נחלש עקב אובדן הסיוע ממדינות שתמכו בו בעבר: הוא נטש את סוריה במהלך מלחמת האזרחים משום שבשאר אסד טבח בסונים ואיבד את מצרים כאשר "האחים המוסלמים" הודחו מהשלטון. לא רק מעמדו בזירה הבינלאומית הולך ונחלש, גם המצב הכלכלי בעזה מתדרדר עקב אטימת מנהרות ההברחה שהניבו רווחים נאים לחמאס וקיימו את כלכלת עזה.
זה הזמן לנהל משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. הסדר דיפלומטי יעניק לה הישג מדיני חשוב. לאזרחים הוא יעניק את מבוקשם מזה עשרות שנים, הכלכלה תתפתח מהר משהתפתחה בעבר, ולצד השגשוג בגדה המערבית, עזה תלך ותדעך. במוקדם או במאוחר חמאס יהיה חייב להשתנות עקב ההצלחה בגדה והכישלון בעזה.
נתניהו ודנון חרדים ממשא ומתן בשל החשש שהפלסטינים יוליכו שולל את ישראל והאיראנים את האמריקאים. אולם כל משא ומתן מחייב להתמודד עם הלא-ידוע ולקחת סיכונים. יתר על כן, משא ומתן מחייב פשרות, ומשא ומתן עם הפלסטינים מחייב פשרות טריטוריאליות. כפי הנראה פשרות מעין אלה מפחידות פוליטיקאים מהימין, הנשענים על קולותיהם של מצביעי הימין. וכפי שדנון כתב על מרטין אינדיק וסאיב עריקאת, שכאשר ייפסק המשא ומתן הם ייוותרו ללא עבודה, כך ניתן לכתוב עליו – כאשר יחל משא ומתן הוא יסולק על ידי מצביעי הימין.
