המתקפה של שר הבטחון על ארה"ב ועל שר החוץ שלה, ג'ון קרי, מרמזת כי משהו קורה בתהליך המדיני מול הפלסטינים. לא ברור אם מדובר בהסכמות של שני הצדדים, או אולי פשוט בהפעלת לחץ אמריקאית בסדר גודל שלא היה מוכר לנו עד כה. אולם לנגד עינינו מתרחש דבר שאינו רגיל ואינו מציית לשיתוק ההדדי שנדמה שהוא מטרתן של שתי ההנהגות בימים כתיקונם. ההתרחשות הזו איננה רק במסדרונות השלטון והכוח. משהו קורה בישראל, ממלכת המוסכמות הבלתי מעורערות. דברים משתנים.
שני אירועים שהתרחשו בשבועות האחרונים מדגימים, לבד וביחד, את עוצמתו של השינוי הזה: הכאתם של המתנחלים המפגעים בכפר קוסרה, והפגנת הענק של מבקשי המקלט האפריקאים (הכינוי הזה לא נבחר סתם. בין אם מדובר בפליטים ובין אם לאו, הם אכן מבקשי מקלט) במעוז ההפגנות של ישראל, כיכר רבין בתל אביב. כל אחד מן האירועים זכה לתשומת לב נרחבת כשהתרחש. אפשר לחשוב על הקשר ביניהם.
ואולי, בעצם, לא נכון לחשוב על "קשר". אפשר לחשוב על האתגר הגלום בשני האירועים הללו. שניהם יחד ממסגרים רצף, סיפור גדול (נרטיב) של מדינת ישראל כמדינת היהודים. ישראלים יהודים רבים היו ודאי מזהים ברצף הזה דינמיקה שמכוננת את החיים כאן, לפחות בכל הנוגע לרעיונות, סמלים ורטוריקה. ישראל היא סיפור על תחייתו המדינית של עם שהיה מפוזר, מפורד ומבודד במשך מאות רבות (ואולי אלפים) של שנים. כאשר קמה מדינת העם היהודי, היא קוותה להגשים שני חלומות שעמדו במתח גדול זה מול זה. החלום הראשון היה חלום הנורמליות. היהודים רצו להיות עם ככל העמים. המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק, אמר שנגיע למדרגה הרמה הזו כאשר יהיו לנו גם גנבים יהודיים וזונות יהודיות.
האמירה המפורסמת הזו של ביאליק מנסחת בעקיפין גם את החלום השני. זה החלום להמשיך ולהיות עם נבחר ויוצא דופן. הרי ביאליק בעצם מתעקש שאין בנמצא זונות וגנבים בני דת משה. כשיהיו, נהיה נורמליים; בינתיים אין. החלום השני הוא חלום מורכב. מצד אחד, במדינה יהודית נהיה עם ככל העמים, רק יותר מכולם. אור לגויים: צודקים יותר, מוסריים יותר, נכונים יותר. מצד שני, נהיה שונים ממה שהיינו בגולה. שם היינו מפוזרים ומפורדים, אסקופה נדרסת. בארץ ישראל נהיה מאוחדים וחזקים. נדע לפגוע באויבינו על מנת לשמר את טוהר המחנה שלנו. החלום השני הוא חלום שפועל גם כלפי חוץ, מול העולם, וגם כלפי פנים. כלפי חוץ נשמור על הלכידות ועל הנבחרוּת שלנו. כלפי פנים ננער את כבלי הקיום הא-לאומי שנכפה עלינו ונחזור להיות מה שהיינו אמורים להיות.
זו דרך אחת להציג את הרצף הישראלי-יהודי. מצד אחד, אנחנו עם/לאום כמו כל העמים/לאומים, ובעד זה יש לנו מדינה בדיוק כמו להם. הרווחנו ביושר חיים נורמליים אחרי אלפי שנים של חריגות. מצד שני, אנחנו לא כמו כולם. החוקים הרגילים לא חלים עלינו. אנחנו יכולים להיות גם בתוך ההיסטוריה וגם מחוצה לה, להכנס ולצאת כרצוננו. הדינמיקה הזו מוכרת לכל ישראלי יהודי שחי וגדל כאן. רבים מאתנו מתרעמים על המוסר הכפול של ה"עולם" ביחס לישראל. מדוע מתייחסים אלינו אחרת מלכל המדינות האחרות? מדוע תובעים מאתנו כל כך הרבה מוסריות ורגישות? אותם רבים אינם מבינים, למשל, כיצד העולם משווה בין תכנית הגרעין האיראנית לתכנית הגרעין הישראלית. איך "הם" לא מבינים שלאיראנים לא יכולה להיות תכנית גרעינית כי הם מטורפים צמאי דם, אבל לנו חייבת להיות יכולת גרעינית (לפי פרסומים זרים), אחרת נושמד מיד? לכידותו של הרצף הזה, המחזיק בתוכו שני חלומות העומדים במתח – וכמעט בסתירה זה לזה – משחקת תפקיד חשוב בכינונה של זהות ישראלית יהודית. העובדה ש"לנו" ברור לגמרי ששני אגפיו של הרצף מכילים זה את זה ללא כל בעיה, עובדה זו היא אחד מן הדברים הבולטים שהופכים אותנו ל-"ישראלים."
האירוע בקוסרה וההפגנה בתל אביב מדגימים, כל אחד מן הקצה שלו, עד כמה אותה לכידות מעורערת כיום באופן קיומי. הפגנת מבקשי המקלט בתל אביב מטלטלת אנוּשות את חלום הנורמליות שלנו. אותם מפגינים אמיצים, שידעו כי ביציאה לכיכר הם מציבים את עצמם בטווח ידה של משטרת ההגירה, כוונו ופגעו אל לב המדינתיות הישראלית. אין גילוי של "נורמליות" שחזק מן ההפגנה העממית, ההמונית הזו. גם אלו שנמצאים במחנות פוליטיים יריבים מדברים על "הפגנת הארבע מאות אלף" מחד, ועל ההפגנות בכיכר ציון מאידך, כעל אירועים שהדגימו להנהגה באופן בלתי אמצעי את רחשי לבו של העם. באירועים הללו נוצר המִתאם המדינתי העליון, זה שלעתים קם בין ציבור למנהיגיו. כשהפגנות כאלה מצליחות, לא רק שהן מעצימות את המשתתפים בהן ומקנות תהילה למובילים אותן (או לדוברים בהן), אלא שהן מייצרות שלם הגדול מסכום חלקיו. שלם כזה הוא שאיפתן של המדינות המודרניות.
מבקשי המקלט שהפגינו בכיכר רבין הראו לנו את ישראל כפי שהיתה יכולה להיות, וחשפו את ערוותה של ישראל כפי שהיא היום. הם הצליחו לעשות באופן מאורגן ומסודר את מה שמאות אלפי ישראלים רצו ולא הצליחו להגשים במחאה החברתית לפני שנתיים וחצי. רוב רובם של המפגינים בכיכר הם אנשים נרדפים, כאלה שאינם יכולים לבטוח או להאמין בזולתם. ובכל זאת, הם האמינו מספיק כדי לצאת, ובטחו מספיק כדי לעשות זאת בשקט מופתי, בהדרת כבוד מרגשת ממש. דוקא הם, אלה שהמדינה מנערת את חוצנה מהם מעל כל במה אפשרית, אלה שמואשמים ברצון זדוני למצוץ את לשדה של המדינה ולערער את צדקת דרכה בחתרנות בזויה. האפשרות הזו, של השלם הסולידרי, של החברה הבטוחה בעצמה מספיק כדי להמנע מהתלהמות, האפשרות הזו נראית רחוקה יותר ויותר היום עבור ישראלים יהודים.
ומן הצד השני, מה שקרה בקוסרה טלטל את חלום התחיה המיוחדת שלנו. פורעי החוק בשטחים התרגלו כבר לכך שאין עוד מה לפרוע, כיוון שאיש אינו מחיל את החוק. ובכלל, לא ברור איזה חוק חל. עד היום, למשל, לא נעצר איש מבין מבצעי עשרות פעולות "תג מחיר". כמובן שחוסר התחולה והאכיפה אינם נוגעים רק לטרור, אלא להיבטים רבים של חיים "נורמטיביים". שלטון החוק הישראלי ביהודה ושומרון מתנהל לעתים רבות בחסות החלטות משטרתיות וצבאיות, למשל. הסולידריות, שהיא אבן היסוד של חברה אזרחית תקינה, מתקשה מאד להתקיים בחברה המבוססת על הפרדה והדרה (ראו מקרה הרחקתן של קבוצות כדורסל ערביות מן האולם בכפר תפוח, למשל).
במצב עניינים כזה ברור היה לפורעים היהודים שירדו לקוסרה שאיש לא ימנע מהם להכנס ולצאת. כניסה ויציאה הוא דפוס הפעולה של מי שמרגיש מיוחד, שהחוקים אינם חלים עליו. מי שרגיל נשאר בפנים כל הזמן, הוא חלק ממרחב, מקהילה, ממסגרות ורשתות שמגדירות את אישיותו. המיוחד מתעופף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה. ואז, הפלא ופלא, הכל התהפך. הפלסטינים לא הסכימו לעמוד מנגד. הם הכו את הפורעים מכות נמרצות. הפלא לא נגמר כאן. הפלסטינים, אותם שונאי יהודים צמאי דם, התגלו כקבוצה בעלת ריבוי פנימי. היו שם גם כאלה שלא רצו להרוג את הפורעים היהודים. דעתם היתה זו שקבעה. וכך, לא רק שנלקחה מן היהודים האפשרות להיות מיוחדים, להכנס ולצאת. נלקחה מהם גם האשליה שהם בהכרח טובים יותר, שהם מייצגים שיח עמוק יותר. המתנחלים התגלו במלוא עליבותם. לא היה בהם שום דבר מיוחד, ולא היה להם שום עומק מחשבתי, רעיוני, או אפילו מבצעי. הם לא תכננו להתקל בהתנגדות, ולכן כשעמדו מול אחת כזו התקפלו מיד וללא עוררין.
שני האירועים הללו מטילים צל כבד על שני הקצוות של הרצף הפרדוקסלי, הישראלי-יהודי. המראה האפריקאית שהוצבה מולנו הדגימה עד כמה אנחנו כבר לא כמו כולם, כבר לא מדינה מתוקנת. ההתנגדות והויכוח הפלסטיני אל מול הפורעים שלנו הדגימה לנו עד כמה אנחנו לא מיוחדים. כבר אין לנו יותר אפשרות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. לאן הולכים מכאן?
