לקטע הראשון מספרו של נועם מורחי
מעי רגיז הוא מצב שבו כל תנודה בנסיבות החיים שולחת את האדם לשירותים. הוא הדין לגבי שלפוחית רגיזה. כרופא הכיר באסם את שני המצבים, אך עדיין קשה היה לו להגדיר את המצב שאפיין את הנשיא חאפז אל-אסד. זה סבל מתסמונת שניתן היה להגדירה כעלוויוּת רגיזה. היא התאפיינה בצורך לחוש אל איזור החוף הצפוני נוכח כל משבר משמעותי. המשכן הנשיאותי בלאדקייה היה היעד המועדף על הנשיא, אולם במקרים חמורים ממש היה על השיירה הנשיאותית להעפיל את כל הדרך אל קרדאחה, מקום מושבה של חמולת אל-אסד.
המערכה הזאת בהחלט יכולה הייתה להיחשב משבר משמעותי. המצרים נחו על זרי הדפנה בדרום, נותנים לצבא הסורי להיכתש עד דק מול מתקפת הנגד הישראלית. הציונים האלה, יימח שמם, היו חזקים, וכמעט עלה בידם לעשות את הבלתי אפשרי. הכוחות שישבו כעת על גשרי הירדן המפוצצים היו אחרוני שרידיו המוכים של צבא סוריה המפואר. נקודת האור היחידה והעיקרית במצב הייתה שמהצבא הציוני נותר אפילו פחות מזה. לא נותר דבר שיעצור את הסורים מלהסתער על הג'ליל החשוף, להוציא את ההתערבות הבין-לאומית. ישראל, כיישות צבאית, חדלה למעשה מלהתקיים.
כך או כך המלחמה כמעט חיסלה את סוריה. רק החלטתו הלא-אופיינית של הנשיא להטיל למערכה את כל כוחות משמר הרפובליקה – אלה שנועדו במקור להגן עליו ועל דמשק – הכריעה את המערכה. הסורים שילמו מחיר כבד מנשוא ורק עתה, עם הכרזת הפסקת האש ותחילת השיחות באום רשרש, ניתן היה לומר שהלחימה הוכרעה סופית. או שאולי הייתה זו רק ההתחלה? עבד אל-נאצר מיהר להתייצב מול המעצמות כנציגה היחיד של הברית הערבית, דוחק את אסד לקרן זווית. למראית עין טרח הנשיא להציג חזית אחידה עם עמיתו המצרי, אולם בחדרי חדרים ניתן היה לשמוע ממנו קללות שבאסם לא שיער שהוא מכיר. הקרב עם הציונים הסתיים, אולי, אולם לא הייתה תחושת רגיעה באוויר. וסוריה הייתה חלשה כל כך.
וכך, בדיוק כפי שחזה באסם, עלה הנשיא צפונה לקרדאחה מיד עם תום הקרבות.
באסם הבין את הצורך האנושי להקיף את עצמך באנשים הדומים לך. היה בזה הגיון ביולוגי מהמעלה הראשונה. אותם גוונים בהירים, אותו מבטא דוחה, אותן גולגלות עצומות מימדים. בשעת משבר היה בזה משהו מנחם. מאידך, לא היה נראה כי השהות בלאדקייה או בקרדאחה הביאו סוג כלשהו של רווחה לנשיא, שכן עננת החשדות והתככים שאפפה אותו תדיר לא הראתה כל סימני התפוגגות בעת הביקורים הללו. היא ליוותה אותו לכל מקום, תמיד, בכל מצב, ולמעשה, חשד באסם – שכן החשדנות מדבקת – הייתה הדלק היחיד שהניע אותו. לאחר כמה שנים במחיצתו של הנשיא נאלץ באסם לקבוע כי חאפז אל-אסד לא באמת היה אדם כי אם כלי קיבול לחומר כלשהו. ולמרות שהדבר עמד בניגוד להכשרתו המדעית, היה לו ברור כי אותו החומר היה פרנויה, בצורתה המזוקקת ביותר.
הוא חשד בסונים משום שלא היו עלווים ולכן ריכז את מירב הכוח במדינה בידי העלווים. אז התברר לו, כמובן, שאותם עלווים התחזקו דיים כדי לאיים על מעמדו, ולכן את עמדות הכוח האמיתיות שמר למקורביו ובני משפחתו, שעליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. אלא שברגע שסמך עליהם לחלוטין היה ביכולתם לרמות אותו ולקחת ממנו את השלטון, שאותו תכנן להוריש להם עצמם בבוא היום, וזאת אי אפשר היה להרשות. היה עליו לקחת חלק מהכוח שהעניק להם ולתתו בידי אותם סונים שוטים עליהם לא היה ניתן לסמוך כלל, כדי שחלק מהקלפים יהיו בידיהם של מי שלעולם לא ישתפו פעולה עם אותם גורמים שסמך עליהם אך התחזקו יתר על המידה. השיטה הטובה ביותר הייתה לנהל את העניינים לבד משום שלא ניתן היה לבטוח באיש. אלא שמי שחש שאין לו חלק בעשייה השלטונית עלול להפוך להיות ממורמר, והרי לך סכנה חדשה.
והציונים. או-הו, בוא לא נתחיל אפילו לדבר על הציונים.
עשן הסיגריות מילא את חלל מכונית השרד, מחניק וצורב את העיניים. באסם פתח מעט את החלון שלצידו ואיפשר לאוויר הלילה הקריר לדלל מעט את הסירחון.
"סגור!" מילה אחת. בצורת הציווי. שותפו לחלל הסגור לא היה אדם מנומס או סבלני במיוחד. הנה מישהו שעזב את עולם האדם, הרהר באסם, ועבר לחיות באגף אחר של ממלכת החי. ילדים, תגידו שלום לדוד רִפְעַת.
לבאסם, רופא עד אחרונת עצמותיו, היה קורטוב של חמלה בליבו כמעט לכל בני משפחת אל-אסד. ממַגְ'ד המסכן ועד בַּשַּאר הבכיין, בכולם ראה באסם מקום לתיקון. אפילו בנשיא עצמו, קר ואכזר ככל שהיה, ראה רמז לנכות, כזאת שעוד אולי ניתן לפתור. אך רפעת היה משהו אחר. סאדיסט במובן המובהק ביותר של המילה. אחיו הגדול היה יכול להיות אכזר ואלים באופן מעורר חלחלה, אולם מעולם לא ניכרו בו סימני הנאה כלשהם נוכח הפגיעה באחר, ולא היה נראה כי הוא רודף סוג כזה של ריגוש. ברפעת ניכר היה כי הוא אוהב לגרום סבל, לראות את הפחד בעיני קורבנותיו. ברור היה כי כוח השלטון הוא בעיניו כלי המאפשר לו גישה מתמידה ונטולת סיכונים לסיפוקים המיידיים והאלימים שעליהם התענג כל כך. גם אלכוהול, סמים ומותרות מכל סוג היו חביבים עליו. אך שבירתו והשפלתו של האחר היו התחושות אחריהן נהה ליבו, או מערכת העצבים המרכזית שלו, או מה שלא היה שם בתוכו שגרם לו לנוע ולהיראות כאדם. לחאפז ניתן היה לייחס מניעים מורכבים, גם אם לא תמיד מובנים. את רפעת הניע ריח הדם, קול העצם הנשברת, ומכת אגרופה החלוש של מי שעדיין ניסתה להתנגד ומיד אחר כך הצטערה על זה.
לעיתים היה נקרא באסם לתקן – או לפחות לצמצם – את הנזקים שרפעת הותיר אחריו. אלה היו הרגעים שגרמו לו לחשוב שאולי עדיף לו להסתכן ולסרב לטפל במשפחה הנשיאותית. ככל שנגעו הדברים לנשיא יכול היה באסם לומר לעצמו שדיקטטור אחד במזרח התיכון אינו שונה בהרבה ממשנהו ושאין בידיו לשנות דבר, אולם רפעת עורר בו פחד וגועל ודחיה. הוא ידע שכל יום שבו אינו נוקט עמדה כלפיו הוא עוד יום בו מצפונו נמצא בתחתית תיק הרופא שלו. אל תשאלי למה. תני לי להזמין לך מונית ותשכחי את מה שקרה.
הוא סגר את החלון ונחנק בשקט. נותרו עוד כשלוש שעות עד דמשק. הביקור הזה היה קצר במיוחד.
הרכב נעצר פתאם. מלפנים ומאחור ראה באסם את שאר כלי הרכב נעצרים. מכשיר הקשר חרק את דיווחו של מפקד השיירה. עמוד חשמל נפל על הדרך וייקח דקה-שתיים לפנות אותו. הקצין במושב הקדמי פנה אליהם על מנת לחזור על הדיווח באוזניהם אולם רפעת השתיק אותו בנהמה: "שמעתי אותו בדיוק כמוך, יא אהבל." הקצין לא אמר מילה וחזר להיישיר מבט לפנים, אך באסם זיהה את המתח בכתפיים המכונסות ובזוית הלסת המודגשת. הוא היה חייל אמיתי מהכוחות המיוחדים, לא אחד מהבריונים של סראיא א-דִּפַאע. לאלה לא נתן הנשיא לאבטח את השיירה.
באסם הפטיר משהו על הצורך להתפנות ופתח את הדלת. האוויר הקר שבחוץ היה נעים אחרי מסך העשן שברכב. לשמאלם השתרעו המישורים, צחיחים ובלתי מופרעים. מימינם החלה הקרקע לטפס מערבה, אל עבר הגבול עם לבנון. מאחורי הגבעות ניתן היה לראות הילה של אורות.
הוא שמע את קולות החיילים הבוקעים מהמשאית שסגרה את השיירה, מתלוצצים על חשבונם של חבריהם מהמשאית הראשונה. הללו התמודדו כרגע עם עמוד החשמל ועם חוטי החשמל המסוכנים שעוד היו מחוברים אליו. ניתן היה לשמוע את הפקודות מרחוק ולראות תנועה באורותיו של הג'יפ המוביל. באסם התקדם לימין השיירה ודפק על חלון רכב השרד. מוסטפא טְלַאס פתח את החלון. מעניין מה היה לנשיא לומר לו שלא נועד אפילו לאזניו של רפעת. "רציתי רק לשאול אם הנשיא חש בטוב." אמר לו באסם. "אני מודאג מהלחץ בו הוא נמצא." לחץ הדם של הנשיא כמעט ושבר את מכשיר המדידה בשבוע האחרון.
מתוך הרכב בקע קולו של הנשיא, כבד ונטול נעימה כתמיד. כעת גם נמסך בו חשד – איך לא – שכן במערכת היחסים ביניהם לא היה נהוג כלל שהרופא ידרוש בשלומו של הנשיא. לשאלה הזאת כבר יהיו השלכות. או שלא.
"כשארגיש שהלחץ מפריע לי, דוקטור, אודיע לך. עד אז, מצא לך משהו לעשות." זהו. אף פעם לא מילה מעבר למינימום הנדרש. "משהו נוסף?" טלאס. פרחח שעלה לגדולה אך לפחות הקפיד בגינונים המינימליים. "לא", צחקק באסם במבט אשם, "רפעת פשוט חנק אותי עם הסיגריות. יעטיכום אל-עאפיה." טלאס הנהן בקוצר רוח וסגר את החלון. באסם פיהק, מותח את ידיו מעל לראשו, ואז פסע אל צידו השני של הכביש וגלש במורד סוללת העפר שלצידו.
קול לחישה רמה נשמע מהכביש ואחריו עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. להקת נחשים זועמת.
בום!! בום!! בום!! מטר של חצץ ירד מהכביש. כל לחישה הסתיימה בפיצוץ מחריש אזניים שהרעיד את האוויר. המעבר מלילה חשוך ושקט לכאוס של רעש ואורות היה מהמם. לחישות ופיצוצים התערבבו זה בזה ואליהם החלו להתווסף יריות מקלעים, צעקות, וחריקות מתכת נקרעת. ממיקומו בתחתית הסוללה לא יכול היה באסם לראות את המתרחש, אולם הוא הניח שכמה טילי סאגר פגעו בכל אחד מכלי הרכב בשיירה. בווום! מסוג אחר. כנראה מיכל דלק מתפוצץ. גל חום התפשט מעליו וליטף את ראשו. הוא נחפז צפונה לאורך בסיס הסוללה, חירש למחצה מהפיצוצים והירי האינטנסיבי. לאחר שהיה בטוח שעבר את המשאית האחרונה, טיפס ועלה חזרה אל הכביש.
כמאה מטרים מאחוריו ניתן היה לזהות את המשאית המאספת. מחציתה הימנית נעלמה כמעט לחלוטין. מה שנותר ממנה שכב על צידו, עולה באש, מפיץ סביבו חום עז וריח בשר שרוף. כמה מהחיילים נהדפו מהארגז אל הכביש ואחד או שניים מהם עדיין נעו והשמיעו קולות חלושים.
גשם של אש ניתך על השיירה מהגבעות שממערב. עשרות הכדורים הנותבים שטסו אל מרכזה העידו על נפח האש העצום שריכזו רכבי השרד. מדי פעם נשמעה לחישה נוספת וברק ירד מהגבעה והתפוצץ כנגד אחד מכלי הרכב. המרצדס שבה ישב אך לפני דקה, רכב השרד של הנשיא, ג'יפ הפיקוד, כולם בערו. באסם הניח שמישהו מחיילי האבטחה הצליח לשרוד את מכת האש הראשונה אולם קשה היה לזהות ירי תגובה מכיוון השיירה.
לבאסם לא היו הרבה ברירות.
הוא התחיל לרוץ.
קטע זה לקוח מתוך ספרו העלילתי הראשון של נועם מורחי, הנכתב בימים אלה
