ההצעה של רון פונדק גרמה לשותפיו הפלסטינים בקבוצת אקס לזוז באי נוחות בכסאותיהם. קונפדרציה ישראלית-פלסטינית-ירדנית, גם אם רופפת, גורמת לשערם לסמור; המלך לא חסר להם, והם לא צריכים שהירדנים יקבלו החלטות בשמם. גם כך התלות במוצא היחיד מהגדה המערבית היא גדולה מדי לעתים, ואחיהם הפלסטינים הרי סובלים מיחס מפלה בעבר הירדן המזרחי. שנים הם חולמים על עצמאות מדינית, על החלטה עצמאית, והנה, עוד לפני שהם מגשימים את חלומם, השותף הישראלי מכניס להם עזים?
אבל רון התעקש, כי זה הגיוני, וההגיון הוא מה שחשוב. מה יותר טוב מיצירת גרעין הדוק של שיתוף פעולה בין שלוש ישויות מדיניות קרובות פיזית, ובתרחיש של שלום גם בעלות אינטרסים דומים? הרי זה ברור ששלושתן יכולות להפיק הרבה משיתוף פעולה כזה, לחזק ולהתחזק.
קשה לדמיין שכנות אחרות מצטרפות לשותפות כזו. לא מצרים, לא סעודיה, לא עיראק, לא סוריה – כל אחת וסיבותיה, כל אחת והחבילה שלה. השותפים הפלסטינים בקבוצת אקס, קבוצה של ישראלים ופלסטינים שעוסקים בממדים כלכליים שונים של הסדר קבע, הסכימו לבסוף, והעבודה האחרונה שרון היה אמור לתרום לה עוסקת בקונפדרציה משולשת. המחקר כבר יצא לדרך, אולם רון פונדק כבר לא יהיה שם כדי לתרום את חלקו.
וזה העיקר על פי רון: פתרון שמבטיח שכולם מרוויחים, win-win. הוא הקפיד לעשות ניתוח של הסיטואציה, לנסות להבין מה האינטרס המזוקק של הצד השני, ולראות כיצד אפשר להיענות לאינטרס הזה מבלי לוותר על דרישות בסיסיות של הצד האחר. Let's presume, הוא אהב לומר, גבול המבוסס על קוי 1967, חלוקה של הארץ, האדמה וירושלים למען החיים בה, שיתוף פעולה כלכלי המבוסס על הבנות פוליטיות, הסרת מכסים, הסרת הגבלות על סחר ועל תנועת בני אדם, עיגון הסכמי סחר משותפים. הבה נניח, נדמיין, נחשוב, נבדוק. הרציו עבד שעות נוספות, אבל שלא כמו אצל רציונליסטים רבים אחרים, המציאות נראתה לו תמיד בת שינוי. רציונליסט-פנטזיונר שאינו ריאליסט; אופטימיסט ובעל אמונה באופיו הטוב של האדם, אולי עד כדי תמימות; מרקחת שאפשרה לו לזרוק את החכה הרחק, שוב ושוב, בתקווה שתעלה דבר מה.
בשנת 2009, כמנכ״ל פרס לשלום, קיבל אותי רון לעבודה תחתיו. עבדתי איתו שנתיים בלבד, עד שעזב את התפקיד. תמיד נחמד וחייכן, אך בה בעת קצר וענייני. שניה אחת מיותרת הוא לא השאיר לנייסיטיס, מֻגַ׳אמַלַאת, דברי נימוסין. לא היה לו זמן ובעיקר סבלנות לזה – לא מול עובדיו, לא מול הממונים ובהם הנשיא, התורמים, גם לא מול שותפים פלסטינים שנעלבו או כעסו. תכל׳ס, ישר ולעניין, בג׳ינס וחולצה בהירה עם צווארון סיני, באסתטיקה ייחודית תמידית, על אופנוע עם שני גלגלים מקדימה למען היציבות, לא בשביל הקטע.
עם זאת, השותפוּת עם פלסטינים, פרטים וארגונים, הייתה חשובה לו כל כך, שהוא היה מוכן ״להחליק״ ו״לחפות״ על השותפים שלא תמיד הבריקו, לא תמיד מילאו את חלקם, לא תמיד שמרו על כבוד השותף המובן מאליו. הוא חשב כי מחובתו לחפות על כך כלפי התורמים וכל היתר – לא נורא; הוא והצוות שלו יעבדו יותר, יכינו עוד, ימלאו את החסר, גם אם במעט פטרונות. השותפות יקרה מכל ואסור שתאבד. בחיוך ובאנחה היה פוטר את הטענות בנושא. ככה זה, וזה מה שנגזר עלינו לעשות מול השכנים שלנו.
תמיד הטרידה אותי השאלה אם נותרו לו חברים קרובים מהצד הפלסטיני מימי תהליך אוסלו. נדמה לי שהתשובה שלילית. הוא הכיר רבים בצמרת הפלסטינית, אבל נדמה לי שלא נפגש אתם רבות בשנים שאחרי אוסלו והאינתיפאדה, ולא התדיין איתם בחיי היום יום. הוא ניהל את הארגון שהפך ענק תחת ניהולו וחיפש ארגונים שותפים, אולם לרוב לא התעניין בפוליטיקה השוטפת, לא בצד הישראלי ולא בפלסטיני, וכאשר עשה זאת היה זה רק בהקשר של הסדר אפשרי והדרך לחתור אליו. רון היה ישראלי, שמאלן ציוני, על פי הפרשנות לציונות שאותה חווה וחזה. הוא לא הטריד את עצמו בסוגיות הצדק המוחלט או רגשי אשם על 1948, וכמעט לא ביחסי רוב ומיעוט בתוך ישראל, אלא היה שרוי במבט תמידי לעתיד, מעבר לגבול. כחילוני מושבע לא היה לו עניין בהיבטים הדתיים של הסכסוך, למרות שידע רבות בנושא. בערבית הוא לא שלט, למרות העניין הרב שלו בהיסטוריה של המזרח התיכון ובמיוחד של ירדן והפלסטינים.
אם אינני טועה, ארבע פעמים לחם חזיתית בסרטן עד שלא יכול לו. לפני שבועות ספורים היה דומה שכוחו חוזר. ״אני חוזר במלוא הקיטור״, אמר לחבריו לקבוצה. אולם פרץ האנרגיה לא ארך זמן רב, והם מצדם לא לחצו עליו. גם כאשר המצב היה קריטי, הם מספרים, היה קשה לו להתפנות לשוחח על כך. הוא לא ממש נפרד, ואנו לא נפרדים ממנו. הפנטזיות הרציונליות שלו אולי עוד יהפכו למציאות; זה לבטח מה שהוא היה מייחל לו.
יהי זכרו ברוך.
